אבני הדרך של חיי…./ אליזבט ויצמן

האבנים הגדולות שאני מכניסה למיכל הזמן , הם אבני הייעוד שלי, המטרה הנעלה שלשמה באתי לעולם. הרי כבר ברור לי שאם אני אשים לב לייעוד שלי, שמחה תמלא אותי, הרי “שמחה היא המצפן אל ההצלחות ואל היעוד שלך” שזהו ערך ליבה של הרובד הרגשי בשיטת לוסקי.  וכאשר שמחה תציף את ליבי שאר “הכובעים”  שאני חובשת יתנהלו בקלות ובאיזון. התא המשפחתי הקטן שלי שבניתי ובחרתי , שהם שותפים שווים לדרך, התא הזה מתנהל בזרימה , ביעילות כי לכול אחד יש את המקום שלו, את הקבלה והנתינה שבאחריותו , ויש לו את היעוד שלו בעולם. אני יודעת שזכיתי ועל כך אני מלאת הודיה, שאני לובשת לבן ומטפלת ואני אוהבת את העבודה שלי, והכסף בתמורה זה אמצעי לחיים הפיסיים אך המתנה הגדולה ביותר זה לראות את הפנים של המטופל אחרי, את השלווה והרוגע שעוטפים אותו.

אבני החצץ , אלה הטיולים, הגשמת החלומות, ההתחברות לטבע, ההתבוננות בעולם ממקום חדש, מתרבות אחרת, ממאכלים שונים, זה להפעיל את כול החושים , לנער את הגוף ולהתעורר.

והחול זה רשימת המטלות האינסופית שכל יום מחדש, נוסף משהו ונמחק משהו.

ושאני מתבוננת על מסע חיי , על כפות רגליי שמלטפות את אבני הדרך השחוקות, שאלפים כבר צעדו לפני, ואני מרימה את הראש לעבר הפסגה וחסדי שמים ממלאים את נשמתי, המשכי ללכת יקירה, המשיכי להאיר, המשיכי לשיר את המנגינה…