אני אוהב את החיים
29 במרץ 2015
התבונן באנשים סביבך
1 באפריל 2015

דבר עם המנקה

דבר עם המנקה/ אורית גלילי

דבר עם המנקה של מדרגות בנין המגורים שלך. עם מנקה השירותים בעבודה. תן להם תחושה של שווים, נחוצים וראויים. (מתוך הספר תרופות לוסקי/ד”ר דני לוסקי)

את התרופה הזו אני בוחרת להסביר במספר סיפורים אישיים אותם אקשר לתועלת ולהגיון שבתרופה.

גאנש

בשנה החולפת חליתי והייתי מאושפזת כ-6 חודשים בבתי חולים. כשהשתחררתי לפני 3 חודשים,  התברר כי חלקים שונים בחיי לא יחזרו לעולם להיות כפי שהיו ועלי לחפש אלטרנטיבות במקומם. אחד הדברים הוא הכרח לחפש מנקה שתנקה באופן קבוע את הבית ותעזור לי במטלות היום יום. אם בטרם מחלתי, יכולתי לוותר על עזרה כזו מידי פעם, עכשיו זה הפך  לסוג של הכרח. ככה הגעתי לגאנש. גאנש היה בחור צעיר, אולי בן 30 שהגיע מהודו ועסק בניקיון למחייתו. על גאנש שמעתי דרך מישהי ברשת הפייסבוק שהשאירה את מספר הטלפון שלו. התקשרתי.

ניסינו לתאם מועד אך ללא הצלחה ובינתיים הבית עלה על גדותיו ואני בחוסר אונים. והנה הצלחנו. וגאנש בדרך, ואני בדיוק באמצע העבודה, מדברת בטלפון מקלידה במחשב, זה לא ממש נוח עכשיו, אבל חייבים והנה הוא בפתח, והטל’ מצלצל. עונה. חסרת סבלנות. מנתקת. מתבוננת בגאנש שעומד מבוייש בכניסה “היי” אמרתי לו באנגלית והתחלתי לסרוק ביחד איתו את הבית “בוא, זה הבית, זה החדר שלי וזה החדר של הבן שלי, הנה המצעים,  כאן כלי הניקוי…”, הוא הלך אחרי מתבונן, מסתכל במבט קפוא “אוקיי, אני צריכה לחזור לעבודה, אמרתי והתיישבתי למול המחשב” הוא התבונן בי, שותק, ראיתי את גלגלי המחשבות מתרוצצים בתוכו אולם לא היו בי הכוחות לעצור לרגע, הייתי באמצע אירוע חשוב בעבודה. “קבעתי עם אח שלי, הוא יבוא לעזור לי, אני יורד למטה להראות לו איפה הבית” אמר לי גאנש ויצא. המשכתי לעבוד. עובר לו הזמן. עשר דקות, רבע שעה. גאנש לא חוזר. אני מתקשרת. “אני מצטער אני ממשיך עם אחי” הוא אמר. ניתקתי. לא ראיתי אותו לעולם אחרי.

יצא לי לחשוב רבות על המפגש הקצר הזה. יכולתי להאשים את גאנש ב”עצלנות יתר”, יכולתי להאשים את הבית המבולגן שהפחיד את המנקה הפוטנציאלי והוא החליט שזה קצת יותר מדי והלך, יכולתי להאשים את חוסר הנימוס, את חוסר הכנות שלו, אבל החלטתי שלא, החלטתי להתבונן בתוכי, במעשי ולקחת אחריות על הרגע הקצר ההוא שהסתיים מן הסתם במפח נפש לשני הצדדים.

גאנש, הגיע אלי הביתה אחרי זמן רב שחיפשתי בכל דרך מנקה. הבית שיווע למנקה. אני שיוועתי למנקה. הייתי מתוסכלת מחוסר היכולת שלי לנקות לבד, מתוסכלת מהצורך להזדקק למישהו, מתוסכלת מהתלות במישהו שאיני מכירה ומתוסכלת מכך שבסופו של דבר הוא הגיע כשהייתי מרוכזת במשהו אחר לחלוטין.

גאנש לעומת זאת הגיע אולי לאחר ניקיון בבית אחר, אולי רחוק, אולי היה עייף, אולי צמא. גאנש הוא בן אדם.

במפגש הקצר הזה התייחסתי לגאנש כאל מטאטא קולי. לא התייחסתי לצרכיו, לא הצעתי לו לשתות, לא סיפרתי לו כמה הוא באמת נחוץ, כמה חיכיתי. כמה הוא חשוב. יצרתי מפגש שהותיר אחריו כלום ובכלום הזה גאנש לא הרגיש מחוייב לכלום.גאנש הרגיש כלום והוא לקח את רגליו והלך באמתלה הראשונה שעלתה במוחו. גם לתחושת הכלום של גאנש היה גבול ואני כנראה עברתי אותו.

דלפינה

דלפינה, הגיעה אחרי גאנש. גם היא מהודו. גם היא מנקה. גם היא הגיעה אלי כשהייתי כולי מרוכזת במשהו בתוך המחשב ובכל זאת. עצרתי. “היי מאדאם” התבוננה בי ובבית ברפרוף ורצה מיד להחליף את בגדיה, “רגע” ביקשתי והכנתי לה ולי אספרסו חזק וטוב. בואי נשב. התיישבנו בסלון. שאלתי ושאלתי, הבטתי בעיניה. דלפינה סיפרה שהיא הגיעה לארץ לפני 3  שנים והשאירה אחריה בעל ושני ילדים אותם לא ראתה מאז. היא הגיעה כמטפלת סיעודית, לאחר שנאלצה לשלם 5000 דולר לחברת כוח אדם בתמורה לרישיון עבודה בארץ. היא סיפרה שהיא טיפלה בקשיש שנפטר ומיד אחר כך עברה לטפל בקשישה שהתייחסה אליה נורא ואפילו לא אפשרה לה לבשל את המאכלים שהיא אוכלת. היא סיפרה לי שהיא עזבה והתחילה במסע להחזרת הפספורט שנמצא במשרד כוח האדם. מסע שעולה לה אלפי שקלים מידי חודש. היא החלה לנקות בתים והיא מנקה 3 בתים ביום. “I realy need money madam” אמרה והאמנתי לה כל כך. היא הראתה  לי את התמונות של שני בניה שאחד מהם בגילו של הבן שלי וסיפרה לי שהם חיים בפנימיה, רחוקים מאביהם וממנה כמובן  ושחלום חייה הוא שיהיה לה כסף מספיק לקנות להם אדמה. יקר עכשיו בהודו אמרה. שתינו את האספרסו ונאנחנו. יקר גם כאן, עניתי וסיפרתי לה על מחלתי. סיפרתי על בית החולים ועל הבן שלי שנאלץ לגור אצל אביו, סיפרתי שרק חזרתי לעבוד ואני עדיין לא עובדת במשרה מלאה, סיפרתי כמה נושא הכסף דרמטי גם אצלי, סיפרתי כמה מתסכלת העובדה שאיני יכולה לנקות את הבית לבד, כמו פעם. היא הבינה. שתי נשים, אמהות, בסלון אחד עם אספרסו.

מאז דלפינה מגיעה מידי שבוע. כשהיא נכנסת אני מיד עוצרת את מעשי ושואלת לשלומה. מנסה לייעץ, לעזור. דלפינה מבחינתה רואה בי איזה צינור אל החברה הישראלית, “היו אצלכם בחירות, נכון?” שאלה “ספרי לי על זה, זה מעניין”. סיפרתי והיא מנגד סיפרה על הודו. ובין לבין היא מנקה, ולעיתים היא מבטלת, כי היא עייפה, או רחוקה, או יש לה בית גדול יותר לנקות בזמן שקבענו שם היא מרויחה יותר, אבל יש לה מחוייבות כזו אלי, כי פרסתי את עצמי לפניה, כי היא יודעת שקשה לי בלעדיה, שאני צריכה אותה כי היא דלפינה, לא כי היא מטאטא לעת מצוא, אלא כי הנסיבות הפגישו את שתינו בבית אחד ולשתינו יש סיפור שחשוב באותה המידה.

 

אורלי וטמיר

מאז שהשתחררתי מבית החולים, הפכתי לרגישה יותר ויותר לאנשים חולים, מחלות ושאר מיני. אורלי וטמיר, הם שני חברים שלי בפייסבוק. כל אחד בנפרד, לא מכירה אותם מעבר למישור הוירטואלי והם לא מכירים אחד את השני או אותי.

בתחילה אורלי משכה את עיני. היא סיפרה שהיא נכה וגר אצלה מטפל סיעודי. מידי יום, היא העלתה פוסט בנושא וסיפרה כמה נורא הוא, כמה עצלן, כמה טיפש, כמה היא מסכנה. מידי יום, סיפרה סיפור קטן וכואב על חייה, על התלות במטפל, על חוסר הרגישות שלו, על כך שהוא אף פעם לא חוזר בזמן מהחופשות שלו ושהוא מבשל אוכל מסריח במטבח הקטן שלה, על כך שהוא מדבר בטלפון ושהמשכורת שלו גבוהה מדי, על כך שהוא העז לבקש תוספת, על האורז הנורא שלו, על כך שהוא נח יותר מדי,  על העולם הנורא והאכזר. ניסיתי בהתחלה לענות, לנסות לשנות את זוית הראיה שלה, להראות לה את הצד היפה. התחלתי לשוחח איתה בטלפון, סיפרתי שגם אני מבריאה, שאומנם איני סיעודית אך הייתי, חוויתי, היא זלזלה קלות בכישורי הסיעודיים והסבירה שזה משהו אחר, שזה נורא, שהוא נורא, שהיא החליפה כבר עשרות מטפלים, שהמדינה נוראית, שהרווחה נוראית, שהכל נורא וחסר תכלית ומזל שיש לה את החתולה שלה וזהו.

טמיר, גבר מבוגר, החל לשתף בפייסבוק עם אשפוזו, עקבתי אחריו. הוא צילם חלקים מוכרים לי כל כך ממחלקות בית החולים. אחר כך השתחרר וגם הוא נאלץ להשתמש בשירותי מטפל סיעודי. גם הוא כמו אורלי, כותב מידי יוםאת חוויותיו. מצלם. מתעד. טמיר מספר כי למטפל קוראים בימל והוא נפאלי טוב לב. בימל, מספר טמיר הוא הדבר הכי טוב שקרה לו, הוא מנקה אותו ומאכיל אותו ועושה לו מסז לפני השינה, הם יוצאים לטייל ביחד ובימל מחזיק בידיו. “כל אחד צריך בימל” כתבתי לו. טמיר מעלה בי חיוך, בימל מעלה בי הערכה. הוא מספר שבימל מתגעגע למשפחתו והוא מתקשר אליה וטמיר נהנה לשמוע את השפה הנפאלית שפתאום מתנגנת אצלו בבית. הוא מספר על המאכלים החדשים שהגיעו לפתחו. הוא מספר כמה מעייפת העבודה של בימל וכמה הוא מעריך אותה והוא מעלה מעת, לעת תמונות של שניהם, כאילו היו זוג, שותפים לאותו הבית.

שני מקרים. גבר. אישה. שניהם חולים. שניהם זקוקים למטפל סיעודי. כל אחד מהם רואה את זה אחרת לגמרי. שמים וארץ. עם אורלי ניתקתי את הקשר, את טמיר אני קוראת מידי בשקיקה, בחיוך ובהערצה. לא מובן מאליו לקבל מציאות סיעודית בשלוות נפש ובאופטימיות כזו.

 

לדבר עם המנקה

האנשים “השקופים”, שמילאו תפקיד חשוב במערכת הבחירות האחרונה כמניפולציה להשיג קולות, הם דלפינה וגאנש והמטפלים של טמיר ואורלי, הם השומרים בחניון והמאבטחים בקניון, הם מנקי הרחוב או מנקה חדר המדרגות, הם כל אותם אנשים שיש לנו איתם אינטראקציה לרגע אחד או יותר ואפילו במקרה הנדיר הם חלק בלתי נפרד מחיינו כמו אצל טמיר ואורלי. אבל ברגע שנעצור כשאנחנו רואים אותם ונבין שלכל אחד מהם יש רצונות וחלומות ושאיפות וילדים וגעגועים, ונתייחס אליהם בכבוד כי הם פשוט בני אדם כמונו, נהפוך לאנשים טובים יותר, רגישים יותר והרי בזה מדובר ובכל מקרה המפגש איתם חייב להיות אנושי ולו בשל העובדה ששנינו בני אדם ותו לא.

כשנעצור אליהם ונחייך, הם יחייכו חזרה, כשנביט בעיניהם הם יביטו בחזרה וזה יעשה להם טוב לרגע, זה ימלא אותם לרגע קט בגאווה, ליבם יתחמם. ואנחנו נתנו בכדי לתת מבלי לדעת שנקבל באותו הרגע הרבה יותר.


לוגו של וואטסאפ כאן יוסי לוי, אשמח לענות כאן על כל שאלה >>>