כללי ציטוט APA
טיפול בשיטת לוסקי

האורות דולקים

חופשייה ביפן
סיפור אישי דרך 9 כוחות קוסמיים

האורות נדלקים

האורות נדלקים, אני פותחת את עיני בזהירות רבה, מקווה לגלות שחלמתי את כל זה ואני אמצא את עצמי בפינה שלי שמוקפת ספרים ושטויות, ועכשיו אני אדע לבטח מה לא לעשות, כלומר מה כן לעשות.
אבל המציאות שוב מתגלה בתמונה של ארבע עיניים מלוכסנות וקיר סורגים. גבר במדים של שוטר פותח את המנעולים ואני רואה איך הבנות מקפלות במהירות את המזרונים, בלי להבין דבר אני עושה כמוהן.
אני לא יודעת דבר על סדר היום שצפוי לי. במהרה מסתבר שאלו הן 5 דקות של צחצוח שיניים ושטיפת פנים. אני עומדת ליד הכיור מבולבלת. חוץ מהג’ינס והגופייה שעלי, אין איתי כלום, אין עלי גם לא פירסינג ולא עגיל אחד יחיד, אותם הורידו ממני בלילה כשהגעתי. אחת הבחורות נותנת לי מגבת קטנטנה ומחייכת אלי, השנייה אומרת משהו לשומר והוא מביא לי מברשת שיניים, שוב קטנטנה. לא יאומן, הכל אצלם בכזה קטן כשהכול אצלי כל כך גדול.
אימא’לה, אבא’לה, אני רוצה הביתה, אני מפוחדת, לא, אני אמיצה, לא, אני מתעלפת, לא, אני אעמוד בזה. זה רץ ומתחלף בראשי, אני לא יודעת מה אני, מי אני, מי הם ולמה אני פה?
חזרנו לחדר, שוב הרעש המפחיד והמאיים של סורגים נטרקים ומנעולים נסגרים, כמעט ללא אפשרות להיפתח שוב. תזכרי רק לנשום, אני אוהבת אותך, אל תברחי, בבקשה. אין לי דרך לדבר החוצה, אני לא יודעת את השפה שלהן והן לא יודעות את שלי ולכן אני מנהלת שיחה עם עצמי, בתוכי.
הפנים של שתי הבחורות נראות פנים טובות, אני לא מרגישה מאוימת על ידן, אלא על ידי, חצי צרה!?
דרך פתח קטן בפינה התחתונה של הסורגים מוכנסות שלוש קופסאות פלסטיק, שלוש קערות פלסטיק ושלוש זוגות של מקלות אכילה, גם הן מפלסטיק. אני מתקרבת אליהן, לפינה, עדיין לא ברור לי אם אני מסוגלת לאכול, או שזה הדבר היחיד שאני עוד מסוגלת, להכניס לגוף אוכל ולמלא אותו עד שלא יהיה עוד מקום לשום דבר, למחשבות, לתחושות. בקופסא אני רואה אורז לבן ופרוסה קטנטנה של דג. בתוך קערת הפלסטיק מונחת שקית קטנה עם משחה חומה בתוכה, בתוספת מים חמים בשנייה זה הופך להיות מרק מיסו. מי אמר שזאת לא ארוחה מתאימה לשעה 7 בבוקר? בלי להרגיש את הטעם של האוכל אכלתי כמעט הכל, שוב נשכבתי על הרצפה והתעטפתי בשמיכה. הלוואי שלא יראו אותי, רוצה שוב להירדם ולחלום על כל מקום אחר, רק לא להיות פה כל כך מהר, להגיע לפה לאט לאט אם אין לי דרך לא להיות פה בכלל. ואז, רגע, אני פותחת את עיניי ומבינה שבעצם אין לי עכשיו זמן לשקוע ברחמים עצמיים, יש

עוד דרך ארוכה וקשה לפני, יש חקירות. אני חייבת לבנות סיפור אמין ושלם, סיפור שיגן עלי כמה שאפשר ויוציא לגמרי את שאר האנשים מהתמונה הסוריאליסטית הזאת, קומי! אוקי, אז יש לי פה פרויקט לא קטן. מנסה לחשוב מה הם היו רוצים לשמוע, מה יכול להגן עלי ומה יסגיר אותי ואת כל השאר, למרות שאין לי מושג מהם החוקים לדברים האלו. אני נזכרת בהורים שלי, בהורים המסכנים שלי, אלוהים, מה יהיה איתם כשהם יגלו שאני פה, עם הכאב הזה אני לא יודעת איך להתמודד.
אני קמה מהר וניגשת לפינה של השירותים בשביל להסתיר את הדמעות שלי, את הכאב שלי, את הכאב של הורי שהתיישב בי עוד לפני שהוא הגיע אליהם. אני בוכה בדממה עם הפנים לקיר, שלא יראו בי רכרוכית, אנחנו בעולם האמיתי כאן וצריך להתמודד, ועדיף לעשות את זה לבד.
אחת הבחורות קוראת לי בשמי ושואלת אם אני בסדר, את השאלה הזאת כבר למדתי להבין בשפה שלהן, אני מסמנת לה לחיוב עם הראש ושוב חוזרת לדמעות. אלוהים, אפילו השם שלי שליווה אותי כל חיי נשמע פה שונה לגמרי, האם זה אומר שזאת לא אני לגמרי? הכל כל כך מבולבל.
שוב אני שומעת את שמי מתעוות מאחורי גבי, אך הפעם בקול גברי, אני מסתובבת, תוך כדי שליבי כבר מגביר את קצבו. הוא פותח את הדלת וזה לא משאיר שום ספק, שוב חקירה. מנסה להריץ בראשי את כל הדברים שאמרתי אתמול בלילה מתוך בלבול ופחד כדי לא להתבלבל ולא לומר דברים שונים. אני זוכרת שהם כתבו הכל, ואני חייבת להיות אמינה, אסור לי לעשות אף לא את הטעות הקטנה ביותר כמו לומר מילה אחת לא ברורה שתתפרש לשני כיוונים שונים. כמה מטרים מאחורי דלת הסורגים על הרצפה אני רואה את אותם האזיקים שמחוברים לחבל גס ועבה, כבר לא מצליחה לעצור את הדמעות. ליד האזיקים עומד גבר, בלי מדים, הפנים שלו מוכרות אבל אני לא זוכרת מיהו.
הוא מחייך אלי, “אני החוקר שלך, אל תפחדי”. על מה הוא מדבר לכל הרוחות, הוא מחזיק באזיקים שעוד רגע יהיו לחוצים לפרקי ידיי ושאני לא אפחד? אני מפחדת עוד יותר, זה כמו שאומרים להורים “אל תדאגו” ואז הם מתחילים לדאוג הכי הרבה.
המסדרון נראה שונה לגמרי, יש אנשים שהולכים הנה והנה, יש קולות, דלתות שנפתחות ונסגרות, מערכת שלמה שבנויה ומורכבת משני סוגי אנשים. טורפים ונטרפים, שולטים ונשלטים. פה במקום הזה, בג’ונגל הפראי של החיים, מספיק מבט חטוף בעיניים וכבר יודעים מיהו מי. מיהו שמחזיק בחבל, זה שאף פעם לא הוחזק בו ומיהו הצד השני, שמרכין את הראש ומובל, צעד אחר צעד לאן שמושך אותו החבל העבה שקשור בהידוק סביב מותניו.
בסצנה המסוימת הזאת, אני הייתי זאת שמובלת, זאת שעיניה אמרו הכל, העיניים שניסיתי להראות לכל חוקר ובלש, לעורר רחמים, אהדה, העיניים שזעקו בדממה “אני בדיוק כמוכם, תראו כמה אני חשופה, תראו כמה אני נכנעת בפניכם, רחמים!”. אבל העיניים שמנגד רוב הזמן היו מוסטות, שלא להתנגש בשלי, שלא להפר את הכללים של המשחק שקבעו עיניים אחרות לגמרי, לא להפר את כללי המשחק הזה בו משחקים אנשים אמיתיים אך הוא נראה לא אנושי, לא בעיניים שלי.
הובלתי למקום אחר, לא החדר שבו הייתי אתמול בלילה, למרות שלא הצלחתי לזכור את המבוכים והמדרגות שבהם הילכתי. והנה אני רואה מולי לוח לבן חלק וסרגל שעומד לגובה ומסביב כל זה מצלמות.
מרגע לרגע התמונה הופכת להיות יותר ויותר ממשית, יותר ויותר הזויה. תמונות פנים ופרופיל עם מספר על הצוואר, תביעות אצבעות, רישום של צלקות וסימנים שעל הגוף, כמו בסרט אמיתי, כל כך אמיתי, אני לא יכולה להפסיק לבכות. כבר אין לי דרך חזרה, מולי כריכה ועליה תמונה של ילדה מפוחדת.
התיק שלי מוכן בשביל להתמלא במסמכים, בעדויות, בהאשמות, בהתנגדויות, התיק שלא יעלם לעולם אפילו אם הוא נמצא הרחק מעבר לאוקיינוסים מהמקום שהוא הבית שלי יותר משהיה אי פעם. צלקת בגודל של מדינה אי שם על המפה של העולם שלי.
שוב אותו חדר חקירות קטן וריק שנראה גם הוא שונה לגמרי באור יום, באמצע עומד שולחן ברזל קטן ועליו מחשב נייד שבו יוקלד הכל, כל מילה שלי וכל משפט, אך לא את מה שקורה בפנים בתוכי. נדמה שבראשי מונח עוד מחשב נייד קטן שמקליד במקביל, אך מילים אחרות לגמרי, ועל המסך של המחשב שלי מופיע סימן קריאה אדום שמהבהב, זהירות! האם הוא יכול להעלות ברשת את המחשב הסודי שלי ולחשוף את האמת שכה מסוכנת לי? האם באמת הוא יכול לדעת על מה אני חושבת? מה שמנחם אותי מול הפחד הזה, שבמשחק הזה שאנו משחקים אחד מול השני, אני והחוקר, הכללים מנפים כל דבר שלא מבוסס על עובדות. כלומר זה לא משנה מה הוא יחשוב, אפילו לא את מה שחושבת אני עצמי, רק מה שמוכח. ונכון לשנייה זו, ההוכחה היחידה היא שאני פה, ואיתי כמות לא קטנה של ראיות מוחרמות, ואת זה לא ניתן להפריך בשום אופן.
לחדר מצטרף עוד גבר. “אני אהיה המתורגמן שלך בחקירה הזו” ומתיישב בינינו, אני מהנהנת לו כמה פעמים עם הראש, כמו שנהוג, אני לא רוצה שיראו בי חסרת נימוסים. אני חייבת איכשהו לרכוש את אמונם, שיאמינו לי, לא משנה מה אומר, רק שיאמינו.
“את זוכרת אותי?” שואל החוקר, “זה הייתי אני ששאלתי אותך אם זה אמיתי, זוכרת?”. ת’אמת לא זכרתי מי זה מי, הכל היה מאוד מעורפל מאתמול בלילה. היו שם עשרות אנשים, אני זוכרת כל מה שנאמר, אך לא על ידיי מי. אני עונה לו דרך המתורגמן ובו זמנית מנסה להבין את תשובותיו בגלל המבטא הכבד שיש לו. אני חוששת שאיפשהו בין התרגום שלו לשלי משהו הולך לאיבוד, אולי אי אפשר להסביר את מה שאני רוצה לומר באמת, אולי אין את אותן המילים בשפה שהיא כל כך שונה. אני מנסה בכל כוחי לדייק על כל פרט קטן, חושבת פעמיים ושלוש לפני שאני אומרת מילה, שואלת פעמיים למה הכוונה ולא שוכחת להסתכל לחוקר ישר בעיניים, שיבין שאין לי מה להסתיר ממנו, למרות שזה משחק שלמדתי לשחק עוד מזמן. הסתרתי ממנו הכל ויחד עם זאת הייתי כל כך כנה וגלויה, דיברתי ובכיתי בין המילים, אמרתי סליחה אחרי כל משפט ושוב סליחה.
הוא הרשה לי להדליק סיגריה, ראיתי איך היד שלי רועדת ובקושי מצליחה להחזיק אותה, עישנתי אותה כאילו זה מה שיביא לי את הגאולה, שאפתי את העשן הזה בתקווה שיערפל את כל המלחמה שמתרחשת בתוכי, שלא אראה באמת כמה אני שוטטת דם בקרב המוחות הזה.
אחרי שעות מספר של שאלות שחזרו על עצמן, שאלות שנראו בעיניי מצחיקות, שאלות בטון גבוהה ומאיים ושאלות בחצי חיוך, נגמרה עוד חקירה. “אנחנו עוד נתראה, טוב?” והוא מחכה לתגובתי. לא, לא טוב, אבל אתה לא משאיר לי ברירה. נראה לי שהוא מבין את מה שאמרתי לו בעיניי כי סוף סוף הוא הסתכל לתוכן.
“את בחורה יפה” הוא מוסיף, “תודה” אני עונה לו בתשובה אך לא מבינה איך זה יכול להיכנס לשיחה שלנו בזמן שהוא מוביל אותי בחבל ואזיקים בחזרה לחדר. בעצם לא, קשה לקרוא לזה חדר כי הוא לא עומד בשום סטנדרטים של משהו שיכול להיות חדר, זה כל כך קטן, זה כל כך צפוף וחונק.
אוקי, אז הפעם הוא לא צלב אותי ולא העלה אותי למוקד, מוזר אך זה לא קרה, כבר לא הייתי מופתעת אם זה כן היה עולה על הפרק. כבר לא הייתי מופתעת מכלום, ותוך כדי כך ידעתי שדרכי עוד רצופה בהפתעות שאני אפילו לא יודעת איך לצפות להן. כל הפתעה כזו לוקחת ממני פיסת אדמה מתחת לרגליי ואני מרגישה איך לאט לאט זה מוביל אותי לנפילה, הברכיים כבר לא כל כך יציבות, התחלתי להתכופף.  אני מחזיקה את עצמי בכל כוחותיי שעוד נשארו בי ושעליהם עדיין לא ידעתי דבר…

הכוחות שבי

לא ידעתי, לא הכרתי ולא הבנתי את הכוחות שיש בתוכי, וזאת הייתה “סדנה” אמיתית למדיי כדי לגלות אותם, אחד אחרי השני, לאט לאט, כל כוח מחדש. תוך כדי כאב, פחד, אימה ותסכול שמלווים בתחושת חוסר ברירה מסוימת, חפרתי וחפרתי עמוק, וכל פעם הייתי מוצאת שם עוד אוצר אחד קטן שהשאיר אותי עומדת על רגליי. כעט אני מבינה שהגילוי עדיין נמשך, אפילו ברגעים אלו ממש שאני כותבת את המילים אני מגלה עוד דבר אחד קטן ועוד אחד. זה לא נגמר עד שזה נגמר.
או שלא…
מה שהבנתי עד כה שאין הבנה יותר חזקה מאשר הבנה מתוך התנסות, אין הערכה יותר גבוהה מאשר הערכה מתוך חוסר ואין אור יותר גדול מאשר אור מתוך החושך.
לפני הנסיעה שלי ליפן, נאמר לי – “לכי תתנסי, תחווי, נעשה ונשמע…”
אז הלכתי, התנסיתי, חוויתי והבנתי דבר או שניים, עשיתי ושמעתי.
הכוחות הפנימיים תמיד שם איתנו, והחוסר שלהם איתנו גם כן, תמיד. הם נעים בין הפלוס למינוס בתנועה מתמדת ובלתי נפסקת ואז אני רואה את עצמי בתוך התנועה הזאת, בתוך הכלום, בלי מה…
רגש ותחושה, משהו כל כך ממשי ובבת אחת משהו כל כך ריק ולא מציאותי. בא והולך וחוזר חלילה, אך הכוח הפוטנציאלי תמיד נשאר במקומו, כמו מזוודה שמוכנה להתרוקן ולהתמלא, להעלם ולהתגלות.
כעט אני מבינה שאנו יוצרים את החוויות שלנו ואת הרצונות שלנו מתוך החוסר, מסתירים כדי לגלות מחדש ולהתרגש כמו בפעם הראשונה. לבכות כדי לחוות צחוק, להיות בעצב כדי לחוות שמחה, לכעוס כדי לסלוח.
הרצון שלנו לחיות את החיים, להיות בתהליך, הוא שיוצר את התנועה התמידית בין הקטבים שבנו, אך הכוחות תמיד שם, עומדים בצד ומחכים בסבלנות להופעה הבאה. אנו הבמאים והמפיקים של ההופעה הזו והם הדמויות שעולות ויורדות מהבמה בעקבות הנפת היד שלנו.
ב”סדנה” הזאת שבחרתי לחוות ביפן, גיליתי את 9 הכוחות הקוסמיים ועוד אינטליגנציות אחרות, עוד לפני שידעתי על קיומן, על שמן ועל אופן השפעתן עלי.

1 – כוח האור

הכוח הראשי והמוביל שהשאיר אותי צועדת בדרכי, יום ועוד יום, היה הכוח לדעת שכל דבר שנעשה, נעשה לטובה. היכולת לדעת שעד כמה שזה חשוך ומפחיד, בטוח יהיה לזה בסוף happy ending, אפילו אם היו שברי רגעים שלא ידעתי איך לראות אותו. כוח האור.
חיפשתי פיסות של אור בכל מקום, בכל פינה. התפללתי לאלוהים ולעצמי תוך כדי הודיה על החוויה הקשה. המחשבה שליוותה אותי כמעט לאורך כל הדרך הייתה “לא יכול להיות שזה רק חושך, לא יכול להיות שזה הסוף, התהום. מכאן תבוא הגאולה, מפה תבוא ההתרוממות, כגודל הכאב כך גודל השמחה…”.
הכל היה כל כך ממשי, החושך הזה, שהתבטא אפילו בחוסר מוחלט של קרני שמש, לא היה לאן ללכת ממנו, אלא להביט לו בעיניים ולשאול “מה באת להראות לי?”.
מצאתי את עצמי במצבים לא כל כך ריאליסטיים, מצאתי את עצמי שוכבת עם הראש ליד האסלה מפני שזה היה המקום היחיד אליו הגיעו כמה קרני שמש למשך דקות ספורות ביום. לא בכל יום, אלא בימים בהם השמיים התפנו מהעננים שנדמה היה שלא יתפנו כבר לעולם, ביום בו לא ירדו גשמים וביום בו לא עבר טייפון מעל הגגות. פיסת האור הקטנה הזאת הייתה כל מה שהייתי צריכה כדי להמשיך להסתכל לחושך בעיניים ולהמשיך לדעת שהוא לא נצחי באמת. הוודאות שיבואו ימים שטופים בשמש וצחוק, הם עוד יבואו.

2 – כוח בראשית

כל יום היה יום שונה לחלוטין. כל יום היו בי מחשבות שונות, תחושות שונות, התמודדות שונה. וכל יום מחדש פיתחתי לעצמי טכניקות וטקטיקות פעולה חדשות שהחזיקו אותי לאותו היום. לפעמים הם עבדו בשבילי גם ביום למחרת ולפעמים לאותה ההתמודדות ברגע אחר הייתי חייבת להמציא שיטה אחרת, להיות אחרת, להתחיל מהתחלה. כך גיליתי את כוח הבראשית. כל בוקר מחדש נשכבתי על הרצפה מול המחברת ששימשה אותי כיומן. בירכתי את היום החדש, בירכתי את היום שעבר והתחלתי מהתחלה. עוד יום ועוד יום ועוד דקה, כל פעם מחדש. ה-יולי שנכנסה למעצר וה-יולי שיצאה ממנו, לא היו אותו האדם. התחלתי את חיי מחדש, כמו שגם כעט יש בי את הידיעה שאני יכולה לעשות עצירה בכל רגע, ושוב להתחיל.

3 – כוח אהבה

יום אחד, קיבלתי מכתב מהבית, מהורי. המכתב עבר דרך ארוכה ומפותלת עד שהוא הגיע לידיי באיחור של כחודש מהרגע שבו נכתב. ליבי התכווץ לגודל של פירור והתפוצץ למימדים של גלקסיה שלמה באותו הרגע. למרות שהמילים היו כתובות באנגלית פשוטה, הרטט שהיה טמון בדף היה אהבה טהורה, בלי גבולות וסיבות, בלי התחלה ובלי סוף. זאת הייתה גם התחושה בליבי כשהחזקתי את המכתב וקראתי אותו שוב ושוב. זאת הייתה הסיבה, זאת הייתה התרופה, האהבה. ידעתי מעבר לכל ספק, שאהבה שיש ביני לבין הורי היא משהו נצחי כמו האלוהים בעצמו. לאהבה הזאת אין תנאי ואין תמורה. האהבה הזאת שחשנו אחד כלפי השני ממרחק של חצי עולם החזיקה אותי פועמת בעוצמה, האהבה שלא נתנה לי אפשרות לדעוך.
האהבה שבזכותה ידעתי שאני חייבת להמשיך להיות חזקה, לא רק בשבילי, אלא גם בשבילם. האהבה שחשתי לכל דבר קטן שהיה סביבי הטעינה אותי בכוחות מחודשים. אהבתי את המים שאני שותה, את האורז שאני אוכלת, את הסבון במקלחת, את החיוך שראיתי מידי פעם על פניה של שותפתי לחדר. אהבתי דברים שאף פעם לא הקדשתי להם שום תשומת לב. לבסוף, לאט לאט למדתי לאהוב את עצמי, את גופי, את תחושותיי, את שכלי, את כל כולי. זאת הייתה האנרגיה, זאת הייתה האלה, זאת עדיין ותמיד תהיה. האהבה, הכוח שבעזרתו ניתן להפוך כל דבר לא טוב לטוב, וכל דבר טוב לטוב עוד יותר.

4 – כוח חופש

המממ, הכלא הזה, מילה לא נעימה. לקחו ממני את הדבר הכי יקר שאף פעם לא ידעתי להעריך מספיק. לקחו ממני חלק מעצמי, את היכולת לעשות מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה, איך שאני רוצה. היכולת להיות או לא להיות במקום מסוים על פי רצוני שלי. חופש הבחירה שלי לא היה שם יותר איתי, לפחות כך חשבתי והרגשתי כמעט לאורך כל הדרך. הבנתי שנשארו בידיי דברים מעטים מאוד שאותם יכולתי להחליט איך ומתי. מתי לשבת ומתי לעמוד, מתי לישון ומתי להיות ערה, מתי לבכות ומתי לצחוק, מתי לדבר ומתי לשתוק, מתי להיכנס לשירותים, מתי לכתוב במחברת שהייתה לי או מתי פשוט לקפוץ במקום. אלו ואולי עוד כמה מעטות היו הבחירות שיכולתי לעשות מתוך ובתוך המקום בו הייתי. הקפדתי לגוון ולהחליף בין האפשרויות כמה שיותר. דאגתי שכל חצי שעה לפחות אחליף בעיסוקיי. בניתי לעצמי מערכת יום סבוכה ומשולבת בכל הדברים שיכולתי לעשות. חצי שעה של כתיבה, חצי שעה של לימוד יפנית, חצי שעה של מנוחה, חצי שעה של כפיפות בטן, חצי שעה של ספר וכך הלאה והלאה. אלו היו טכניקות פשוטות להתמודדות יומיומית בתחושת המחנק והחוסר ברירה, הייתי חייבת לייצור ברירה מסוימת כדי לא להיחנק לגמרי. לאחר תקופה מסוימת, הפעילויות שלי הפכו להיות שגרה, כבר לא היו כמעט יותר שילובים או שינויים שיכולתי לעשות. הבחירות שלי חזרו על עצמן, הדברים הפכו להיראות חד גוניים, זה גרם לתחושת החנק להמשיך לגדול ולהשתלט על נשימתי. הרצון לחופש התעצם מיום ליום ויחד עם התעצמותו הרגשתי כלואה יותר ויותר, הרגשתי שאני מתכווצת בתוכי למימדים של כלום. אחרי זה הגיעו תחושות חוסר ערך וחוסר האונים. הכאב הנפשי החל ללבוש צורה פיזית, כאבתי בגבי, בכתפיי ובכל גופי, רציתי לברוח מתוכו, להימלט. בלילות קיבלתי ביקורים של התקפי חרדה וקוצר נשימה, הייתי נאחזת בסורגים ובוכה לאלוהים שייקח ממני את הכאב של הרצון להימלט, רצון כה חזק למשהו שלא יכולתי לקבל.
התהליך המשיך והתפתח עם הימים כמו כדור שלג שהיה כמעט בלתי אפשרי לעצור אותו. התחושה הייתה שאני לאט ובטוח הולכת לקראת השיגעון. התיאבון נעלם לגמרי ובמקומו הופיעה בחילה תמידית. בתקופה הזו, במשך כשבועיים לא הייתי מסוגלת לאכול כמעט דבר, המזון היחיד שנכנס לתוכי היה חצי כף אורז ומים חמים. הייתי חלשה מכל הבחינות ומותשת, ידעתי שמשהו הולך לקרות, השאלה הייתה “מה”? יכולתי לדמיין את עצמי כמו בריצת מרטון, בסיבוב האחרון, בכל כוחותיי המעטים שעוד נשארו בי, כבר הפסקתי לרוץ אך עוד לא ויתרתי על ההליכה, לבסוף הזחילה.
האפשרויות שראיתי לא היו רבות באותו הרגע, או שאני אגיע לקו הסיום או שאני אתמוטט על המסלול, כבר לא חלמתי על ניצחון והמקום הראשון, רק להגיע, רק לצאת מפה.
הכל הפך להיות הזוי, לא דיברתי עם שותפותיי לחדר במשך כשבועיים, יותר נכון הן לא דיברו איתי, גם לא יכולתי להבין על מה הן מדברות, סינית היה כבר יותר מידי בשבילי. התחלתי לראות הזיות, לדמיין את הגרוע מכל, קיבלתי סחרחורות, חוסר שינה, ראיתי חושך, חושך בעיניים.
ואז, ערב אחד כשבועיים לפני המשפט, בעודי מציירת אלפי ריבועים קטנים במחברת, פתאום שמעתי קול, קול שדיבר בראשי. עצרתי הכל והקשבתי, נפעמתי ובכיתי. זאת הייתה האני שדיברה מתוכי בקול כל כך ממשי, זה היה האלוהים שעונה על תפילותיי.
“הי מתוקה, הכל בסדר, את בסדר גמור, עכשיו את יכולה לשמוע אותי, עכשיו את מבינה. את זוכרת את התחושות שהרגשת יום לפני המעצר? הבחילה והכאב בטן? בטח שאת זוכרת, חווית את זה עכשיו כתקופה, את יודעת.
זה לא עונש, זה שיעור, שאף פעם לא תשכחי, זאת המתנה שלך, שתמיד תקשיבי ותביני את השפה הזאת, שלא תתעלמי מעצמך, עכשיו הכל בסדר, עכשיו בואי נתחיל להיות חברות.” באותו לילה נרדמתי בחיוך.
למחרת עדיין היה בלבול וכאב, עדיין היה הרצון העז לחופש והתחושה הנוראית של חנק. באמצע היום, לאחר התקף חרדה נוסף שחלף, שוב נשמע הקול.
“שלום לך מתוקה. אני יודעת שחשוך לך ומפחיד עכשיו. הכלא הזה, כל כך כלא, הא. דמייני שאת עומדת בפתח של מטוס לפני צניחה חופשית, כל כך גבוה ומפחיד. את כרגע עומדת שם, אחוזת פחד עוד לפני שקפצת, עוד לפני שהבנת כמה מהנה זה יכול להיות. כל כך עסוקה בפחד הזה ששכחת שעלית לשם בעצמך כדי ליהנות מהריחוף. את יכולה להמשיך לעמוד שם ולפחד, אבל את זה את כבר מכירה, הרצון הזה להשתחרר, לברוח, לצאת החוצה. אבל את יכולה לעצום את העיניים, לקחת נשימה עמוקה, לפתוח אותן מחדש ו…. לקפוץ! פשוט לקפוץ לתוך האוויר הפתוח וליהנות מכל שנייה של ה”נפילה”. אם תהיי עסוקה בפחד של ההתרסקות, כנראה שתתרסקי. אך אם רק תיהני מהדרך, אז תנחתי בסופו של דבר ורוב הסיכויים שבשלום, הנחיתה לא משנה. מה שמשנה זה הקפיצה, הצניחה, הרוח, המהירות.
שנקפוץ לתוך החיים?”.
הבנתי! הבנתי! הבנתי!
פרשתי את ידיי לצדדים, נשמתי עמוק, עצמתי את עיניי חזק חזק ו… יאללה!
כשפתחתי את עיניי התחלתי לצחוק בטירוף. אלוהים אדירים, איזה צניחה, אני בכלא ביפן. חחחחהההה!
איזה כיף מטורף, כמה אדרנלין זורם עכשיו בגופי. יושבות מולי שתי בחורות סיניות ומפטפטות בשפה כל כך מצחיקה, אני בחדר עם סורגים, אני מדברת יפנית!
הכל כל כך מצחיק ומדהים!!!
עכשיו אני רואה את האור, איזה תענוג, איזה רחיפה מטורפת.
מאותו הרגע, תחושת הריחוף נשארה איתי עד סוף המעצר. כל פעם שהיה חוזר הפחד, פשוט הייתי עוצמת את עיניי וקופצת מהמטוס.
בחרתי לקפוץ כל פעם מחדש ולא להישאר לעמוד בפתח ולרעוד מפחד.
מצאתי את החופש שלי!
השבועיים האלה לפני המשפט, היו השבועיים מהמוזרות והמדהימות שחוויתי.
נהניתי מהשיגעון החדש שלי, נהניתי להיות שם. כזה אבסורד, כזה פרדוקס.
יכולתי פשוט לשבת, שעות על גבי שעות בלי לזוז ולחייך, ליהנות מכל שאיפה ונשיפה, הייתי שם כל כולי והייתי חייה וחופשייה!
מתוך כל זה הבנתי שהחופש האמיתי נמצא בתוכנו, במחשבותינו, בתחושותינו, בדמיוננו. זהו דבר אוורירי כל כך, שניתן לאבד במהירות של מצמוץ ולמצוא בחזרה אפילו במציאות פיזית של כלא. כל כך רציתי לצאת לחופשי, אך לא תיארתי לעצמי שאמצא את החופש האמיתי מתוך הכלא הזה. החופש לחוש, לנשום, לשמוח, לצחוק, לבכות, לחיות, החופש להיות!

5 – כוח מחשבה

במשך הזמן ששהיתי במעצר, הקול ששמעתי הכי הרבה פעמים היה הקול שבתוכי, המחשבות שלי. כל כך הרבה מחשבות, מחשבות בצבעים וצלילים שונים, מחשבות שמחות, מחשבות עצובות, מחשבות שהפכו להיות המציאות שלי.
היה נראה לי שעצם המעצר שלי הייתה תוצאה של מחשבותיי ופחדיי. ההתמודדות שלי הייתה ועדיין, היא להבין עד כמה עוצמתיות יכולות להיות המחשבות שכביכול נראה שאף אחד לא שומע. העניין הוא שאני שומעת אותן וכנראה שזה מספיק כדי ליצור מציאות פיזית, המממ, מעניין.
ימים ספורים לפני המעצר החל להופיע הפחד, שמשהו לא טוב יכול לקרות למרות שהיו בידיי כל הטיעונים שזה בלתי אפשרי. את הפחד הזה ליווה פחד נוסף שאני מזמנת לעצמי להתמודד עם המצב לא רק בראשי, שהפחד שלי יתממש, פחד על פחד. היה רגע שהקשבתי לקול הזה, קיפלתי והלכתי, אך למחרת נתתי לעצמי להשתכנע מנתונים חיצוניים ששירתו את הרצון שלי לעשות כסף. העדפתי מחשבה הגיונית מהראש מאשר מחשבה רגשית מהבטן, הפלתי את עצמי בפח. יומיים לאחר מכן כבר הייתי באזיקים בעיצומה של חקירה. אלוהים אדירים, האם יתכן שהמחשבה ו/או הפחד שלי היו עוצמתיים כל כך שהפכו להיות בשר ודם תוך יומיים קצרים? כנראה שעם העובדות לא מתווכחים. בתקופת החקירות, כאשר עוד לא היה לי מושג כמה זמן אני הולכת להיות שם, ניסיתי ליצור שוב את המציאות בכך ששיננתי אלפי פעמים ביום “אני הולכת לצאת מפה בסיום החקירות”. כתבתי את זה במחברת על גבי דפים שלמים, דיברתי את זה בקול, שרתי את זה לעצמי. בסופו של דבר המציאות התגלתה בפניי בפנים שונות לגמרי. בתום 20 ימי החקירות, בעודי יושבת כבולה מול התובע בחקירה האחרונה ועדיין משננת בראשי “היום אני משתחררת, היום אני חופשייה”, הבנתי שהפחד עדיין שם. ניסיתי לעבוד על עצמי ועל הפחד הזה והמשכתי לשנן את המשפטים שהפכו להיות המנטרה שלי. התובע היפני בעצמו היה ההתגלמות הפיזית של פחדיי. זאת הייתה מלחמה שלי בעצמי, מי יותר חזק, הרצון או הפחד? הפחד ניצח והתובע זרק את האבן חזרה לפרצופי במילים ברורות למדיי. “מחר אני ממלא את הטפסים לבית המשפט, כבר יודיעו לך בהמשך את ההליכים…”.
אלוהים! שוב עשיתי זאת לעצמי הא? האם יש גבול לכל ההזויה הזאת? האם אני יכולה להכניס את עצמי יותר ויותר עמוק לתוך מציאות הפחדים שלי? איפה כל זה נגמר, איפה נגמרת אני?
כעט אני רואה שאלו היו ההתמודדויות העיקריות שלי בזמן כל המעצר, ההתמודדות שלי מול מחשבותיי ומול פחדיי. לגלות את היכולת שלי לייצור את החופש בתוכי, היכולת להפוך מחשבה לידיעה, למציאות.
היו רגעים שחשבתי שאני כל כך חלשה מול עצמי, שהשופט לא יאמין לי, שיכעס כשישמע את הסיפור הדמיוני שלי ויעניש אותי בחומרה רבה. באיזשהו שלב כבר הבנתי שזאת בהחלט תהיה המציאות, אלא אם כן אני אשנה את מחשבותיי, אלא אם כן אני אפסיק לפחד ואתחיל לדעת. לאחר תהליך ארוך ומתיש, הידיעה התחזקה על הפחד, ניצחתי, ידעתי. כעט לרוב אין ספק לידיעה הזאת, כעט הכוח הוא בידיעה שבמחשבה.

6 – כוח אחדות

היינו כל כך שונות. באנו מקצוות שונים של העולם, עם חינוך שונה, עם תפיסת עולם וחיים הפוכה. לא היה שם כמעט דבר שיכול היה לחבר בינינו מלבד העובדה שאנחנו נמצאות באותה הסיטואציה, באותו החדר הנעול. בהתחלה לא יכולנו לנהל אפילו שיחה פשוטה מפני שברגע המעצר שלי ידעתי מילים ספורות בלבד ביפנית, והתקשורת היחידה שהייתה בינינו הייתה תקשורת של הבעות פנים ותנועות ידיים. אני, בחורה בת 24 (בזמנו) ממוצא רוסי (שאת המוצא הזה הן ידעו לזהות רק מלהביט בי בשנייה הראשונה), ישראלית בראשי וליבי, עצורה בגין מכירת תכשיטים מזויפים. הן, שתי בחורות דוברות יפנית. אחת מהן סינית בת 34 אשר חייה במשך 16 השנים האחרונות ביפן, אמא לילדה בת 16, מתעסקת בעסקי קזינו, זנות וגנבות, עצורה בגין שוד מאורגן. השנייה, יפנית בת 28, עובדת בתור מארחת במועדונים, עצורה בגין שימוש וסחר בסמים. אז מה אנחנו עושות שם ביחד בחדר הפצפון במשך תקופה ארוכה כל כך?
עושות ולא עושות.
היינו כל כך שונות, היינו כל כך צריכות אחת את השנייה.
מתוך השוני של שלושתנו, הפכנו להיות יחידה של משהו כל כך שונה ומיוחד, משהו כל כך אחד. אחרי זמן מה, הבחורה היפנית שוחררה ובמהרה במקומה באה עוד בחורה סינית צעירה (בת 20), שנעצרה בגין גניבת תרופות מסופר פארם. שוב תקופת הסתגלות, שוב אינטגרציה של שלושתנו ליחידה שפועלת בשיתוף. הן היו סקרניות לגביי ולגבי החיים בעולם שלי ואני הייתי סקרנית לגביהן ולגבי חייהן. הן עזרו לי ללמוד יפנית, אני עשיתי להן רייקי והצחקתי אותן עד דמעות. הן הסבירו לי את הכללים והחוקים של יפן, אני סיפרתי להן חוויות ממדינות שמעבר לאוקיינוס. אני העברתי להן את הבשר שבארוחה (שאני לא אוכלת בכל מקרה) והן העבירו לי את הירקות המאודים (שהן לא אוכלות). הפכנו להיות צוות. היינו כל כך שונות והיינו ביחד. התרגשנו ביחד, צחקנו ביחד, בכינו ביחד, פחדנו ביחד, דאגנו ביחד. כמו בכל מערכת יחסים, היו בינינו גם חילוקי דעות שלמדנו איך לגשר עליהן. היו גם פעמים שלא הצלחנו בגישור, היו גם מתחים וכעסים, אך עדיין הייתה ידיעה שאנחנו באותה הסירה ויש יד שווה לכל אחד מהנוסעים בה.
זה היה כמעט לא יאומן, אחדות של מרכיבים כל כך שונים, כמו שמן ומים. משם הבנתי שכדי להיות ביחד, לא חייבים להיות זהים או דומים. להפך, כמה שיותר שונים, כך היחד הוא יותר מגוון, יותר מורכב, יותר שלם. השלמנו אחת את השנייה ומשם באה האחדות.

7 – כוח התבוננות

לפעמים היו רגעים שברחתי מתוכי, כשהפחד היה גדול מידיי מלהכיל. בשאר הזמן הייתי שם, מתבוננת מבפנים על עצמי ועל כל הדברים שמסביב. שתקתי והתבוננתי.
התבוננתי בתחושותיי, בגופי, במחשבות. התבוננתי בשותפות שלי לחדר, בהתנהגות שלהן, בתגובותיהן עלי, במצב רוח שלי, במצב רוח של שלושתנו. התבוננתי.
לאחר זמן מה, התחלתי להבין דפוסים מסוימים, דברים שחזרו על עצמם, התחלתי להבין את ההשתקפות של הדברים בתוכי ושלי בתוכם. התחלתי לראות איך בימים בהם הייתי אופטימית ושמחה, קיבלתי הפתעות קטנות שהיו הכי נעימות, כמו מכתב מהבית, כמו הודעה על תאריך של משפט, כמו ארוחה טעימה מהרגיל. התחלתי לראות שגם היחסים שלי עם שתי שותפותיי הושפעו ישירות ממצב רוחי ומחשבותיי. כשראיתי אותן באור חיובי וזנחתי את היהירות והידענות, היינו חברות וצחקנו ביחד. בימים בהם הייתי עצובה ומפוחדת, לא תקשרנו במיוחד והגענו לחוסר הבנה. לאט לאט הבנתי שהן, איך שאני רואה אותן, זה בעצם ההשתקפות שלי מתוכי. היה נראה כאילו הן משתנות כל פעם בהתאם להשתנות שלי, אחר כך הבנתי שאף אחד לא משתנה, זה העיניים שרואות דברים אחרים. ניהלתי רישום ביומן יום יום, וכשהייתי חוזרת וקוראת שוב את הימים שעברו, ראיתי את הקשר הישיר בין המתרחש סביבי למצבי באותו היום. זה היה מאוד מדויק, לא היו טעויות, היומן לא שיקר. שמתי לב שהדפים של היומן מקושטים בציורים שונים, הימים הטובים יותר קושטו בציורים שמחים יותר, והימים הקשים היו מלווים בציורים עצובים למדיי. ביום ששחררתי את העצב והפחד שלי, ביום שמצאתי את החופש שלי, הכל השתנה לגמרי, החדר עצמו השתנה לחלוטין. באותו הרגע כמו נפתחו הסכרים וה”הפתעות” הטובות התחילו לזרום, יכולתי לראות איך זה קורה עוד לפני שזה באמת קרה (שזה היה גם התוצר של מחשבותיי שבראו את המציאות). הבנתי בעצם, שבאותו החדר היינו אני וההשתקפויות שלי שאיתם התמודדתי מידי יום ביומו, לפיהם יכולתי לדעת את המתרחש בתוך תוכי. זאת הייתה תקופת צפייה, תקופת ראייה, תקופת התבוננות להכרות מחודשת עם עצמי.

8 – כוח ריפוי

ממש בתחילת המעצר שלי, חשבתי שזה לא מגיע לי. לאט לאט עם הזמן השלמתי עם העובדה שאין חיה כזאת “לא מגיע לי” אם זה קורה במציאות שלי. איפשהו, אולי התחלתי גם להבין על מה ולמה זה הגיע לי. אבל בדמיוני הפרוע ביותר לא יכולתי לדמיין שאת השיעור הזה אני אעבור בצורה כזאת, שהעולם יגיש לי את ההתנסות הזו במעטפת של מעצר יפני. הייתי חייבת להיכנע ולהודות בכך, שהדבר שאני יודעת הוא שאינני יודעת דבר. דרך העיניים של עכשיו אני יכולה לראות שהסיבה להתנסות הזאת הייתה שלא ידעתי לזהות את התמרורים בדרך שהיו מאוד ברורים וזוהרים. התעלמתי מהקול הפנימי שלי וביקשתי לעצמי שלא במודע את השיעור הזה. השיעור הזה היה כמו מחלה שבאה לרפא אותי, זאת הייתה הסיבה.
עכשיו אני יודעת שכל פעם שאני אתעלם מתמרור בדרך, אני אלמד את עצמי בדרך הכואבת יותר, אני אחלה כדי להחלים. הייתי בכלא כדי למצוא את החופש שלי, הייתי בכאב כדי לא לכאוב יותר באופן הזה ולא להכאיב לעצמי. כל החוויה הזו שנראתה כמו מחלה אחת גדולה, התבררה להיות ריפוי גדול עוד יותר. ריפוי לצורך צמיחה אישית, לצורך התפתחות, הבנה והזכרות בעצמי. כעט אני יודעת שמחלה ותקלה באות לחזק ולהבריא ולא להחליש כפי שזה נראה על פני השטח.

9 – כוח חיסון

בשנייה הראשונה שנכנסתי לחדר שהיה צפוי להיות חדרי למשך התקופה הקרובה, הבנתי שאני הולכת לעבור חוויה שתהיה עבורי כמו זריקת חיסון נגד הרבה מאוד מחלות קטנות ולא קטנות כל כך. לאחר שהתגברתי על ההלם הראשוני, הבנתי שיש סיבה טובה מאוד לכל המעצר הזה, אני לומדת, אני נזכרת, אני מתחזקת. זאת הייתה ידיעה שבהחלט הקלה על הקושי עצמו. זאת הייתה הידיעה שהרשתה לי לאהוב את עצמי בתוך הכאב שלי בכל מקרה, שלאט לאט הפכה את הכאב לאהבה.
בזמן החקירות ראיתי איך ההתנסויות הקודמות שלי שימשו אותי בהתמודדות עם ההליכים הטכניים של החקירות עצמן. בעבודתי הקודמת, בה הייתי בתפקיד מנהלת הסכמים, למדתי הרבה מאוד על ענייני מסמכים, חוזים, משא ומתן וכד’. ידעתי איך לדבר, איך לענות, איך להסתכל ומה להציג. זה היה כלי שימושי ביותר שעמד לרשותי בזכות למידה מוקדמת. זה בהחלט היה חיסון שבלעדיו כל התמונה הייתה נראית שונה לגמרי, הייתי מאוד גאה בעצמי איך התמודדתי במיומנות מול החוקרים. יכולתי למצוא תשובות הגיוניות לכל שאלה שטרם נשאלה, יכולתי להציב את עצמי בצד החוקר ולחשוב את מה שחושב הוא בעצמו. בסופו של דבר, הייתי כל כך משכנעת שאני בעצמי התחלתי להאמין לסיפור הדמיוני שסיפרתי לכולם במשך כל שלושת חודשי המעצר. הבנתי שכל למידה היא כלי להתמודדות הבאה.
כשאנשים שואלים אותי על החוויות שלי במעצר, התגובה הראשונה שלהם בדרך כלל היא “אז עכשיו את ממש לוחמת הא?”. אני תמיד עונה להם שכל אחד הוא אותו הלוחם, ההבדל הוא שכאשר אתה עובר התנסות שכזו, אתה כבר יודע שאתה יכול, יש בידך החיסון לעבור את הקושי עם ידיעה. כעט הפחד כמעט ואיננו, בכל מקרה הוא קטן ברמה משמעותית ביותר. בהחלט התחזקתי והתחסנתי, מעטים מאוד הם הדברים שיכולים “להפיל” אותי, שגם מתוכם אני אדע לבטח שזה עוד חיסון, עוד שיעור, עוד למידה להתחזקות נוספת.

—————————————————————————————————-
כוח גילוי – המציאות

ועכשיו, אני בבית, בכל המובנים של מילה זו.
אני מתזמנת את הפעולות שלי בהתאם לקול הפנימי שלי שמדבר מתוכי כל הזמן (רק לא תמיד אני מקשיבה לו באותו הריכוז, לכן לא תמיד אני שומעת אותו באותו הווליום). ומתוך הפעולות שאני יוזמת אני מגלה את ההתרחשויות באופן מודע. כל כך יפה לראות את הדברים קורים אחד אחרי השני, יש סיבה ויש תוצאה. אני משתדלת להפוך את המעשים שלי לסיבות ולא לחוות אותם כתוצאות של משהו שעשיתי, כמו שזה קרה לי ביפן. זאת בהחלט הייתה “סדנה” מדהימה שעליה אני עדיין מודה כל הזמן. כמו כן, אני מודה על ההזדמנות הזו לראות את החוויה שלי מחדש בדפים אלו ולהמשיך להבין דברים חדשים, להמשיך להיזכר, בלי סוף.

אני אוהבת את מציאות ה-כאן ועכשיו שלי, אני מודה על העבר שלי ואני פועלת לשינוי העתיד שלי בעזרת הכוחות שיש בתוכי.

בהצגה זו השתתפו:
אלוהים
יולי (אני)
נלי ויפים ביילין (אמא ואבא)
לין (שותפה לחדר – הבחורה הסינית)
טומומי (שותפה לחדר – הבחורה היפנית)
יו (שותפה לחדר – הבחורה הסינית השנייה)
מר’ הונדה (החוקר הממונה על התיק שלי אשר הפך להיות ידיד בסוף המעצר)
כל צוות החוקרים, המתורגמנים, השומרים של מעצר פוג’יסווה
התובע המחוזי של מחוז יוקוהמה
כבוד השופט של מחוז יוקוהמה
כוח האור
כוח בראשית
כוח האהבה
כוח החופש
כוח המחשבה
כוח האחדות
כוח התבוננות
כוח הריפוי
כוח החיסון

שחקנים אורחים:
שמוליק (הבוס שלי ביפן)
ליאורה (מתורגמנית ישראלית אשר העבירה אינפורמציה לארץ)
שגרירות ישראל בטוקיו, יפן
ספר “ילדים כמהים לאלוהים” מאת דני לוסקי (מדריך להתפתחות אישית במעצר)
דני לוסקי (האיש שאמר “נעשה ונשמע”, ושייצר עבורי הזדמנות לכתוב מיזם זה)
ועוד אורחים רבים אשר אני מבקשת את סליחתם שלא הזכרתי את שמם ברשימה זו.

תודה.

לוסקי
לוסקי
ד"ר דני לוסקי PhD - יוצר ומפתח שיטת לוסקי. מפתח מבחני איטליגנציה i32. ראש מכללת לוסקי. יו"ר הלשכה למקצועות בריאות משלימים, מנטור של מנהלי עסקים בכירים במשק. מטפל בשיטת לוסקי - רפואה משולבת - טיפול במחלות וכאב, טיפול זוגי, טיפול משפחתי, טיפול בחרדות, טיפול בדיכאון, טיפול בהפרעות אכילה. ד"ר לוסקי כתב 17 ספרים בנושאי חינוך, זוגיות, בריאות וסודות ההצלחה. 054-4497799
לחץ לכניסה
יש לך שאלה? לחץ כאן >
יש לך שאלה? אני זמין כעת בווטסאפ