32 מגירות
20 באוגוסט 2013
דימוי עצמי ואינטליגנציות
20 באוגוסט 2013

החוק השולט ביקום

החוק השולט ביקום
תכליתו הסופית של המדע היא לספק תיאוריה אחת המתארת את היקום כולו.
"העולם הוא אנרגיה בעלת מודעות המשתנה ופועלת בהתאם לרצונות, להסכמות, ולכוונות של בני אדם."
הניסיונות העיוניים המוקדמים ביותר לתאר את היקום ולהסבירו התבססו על הרעיון שאירועים ותופעות טבע נשלטים על ידי רוחות בעלות רגשות אנושיים הפועלות באורח אנושי ביותר שאינו ניתן לניבוי. אותן רוחות שכנו בעצמים טבעיים כמו נהרות והרים, לרבות גרמי שמיים כמו השמש והירח. בני אדם האמינו שיש צורך לרצות אותן ולשחר לחסדיהן כדי להבטיח את פוריות האדמה ואת חילופי העונות. הטבע וכל אשר בו הפך לאלילים בעולמו של האדם.

עד לתקופתו של גלילאו הייתה גרסה כי אפשר לגלות את כל החוקים המושלים ביקום בכוח המחשבה הטהורה בלי צורך לבדוק אותם בתצפית. עד לאותו זמן המדעים השונים חיו בכפיפה אחת. פילוסופיה עם אסטרולוגיה ותזונה, רפואה עם צילום ושירה, פיסיקה, כימיה עם חינוך, אנטומיה עם קוסמולוגיה, ותזונה עם מתמטיקה, כולם היו עם כולם. מדען היה אמן ורופא, שחקן היה גם משורר ופילוסוף והראיה המדעית הייתה כוללת. ככל שגדל הצורך בחישובים שנבע מכמות המשתנים לצורך המחקר ואישוש תצפיות, נוצרו הפרדות ברורות והחלה חלוקה של מדעים לפי נושאים. ככל שגדלה עוד יותר כמות החישובים שנדרשה נוצרו תת תחומים והפיצול הלך והעמיק גם באותו תחום מחקרי. ככל שגדל הפיצול, הראיה הכוללת של המדענים את היקום כיחידה הוליסטית נפגמה ובמקום מספר מדעים שהקשר ביניהם היה טבעי וזורם נוצרו מדעים ותת מדעים שאין קשר ביניהם.

כאשר התברר שישנן סדירויות מסוימות – השמש תמיד עולה במזרח ושוקעת במערב, הירח וכוכבי הלכת נעים במסילות מדויקות על פני השמיים ואת אלה ניתן לנבא מראש במידה רבה של דיוק, ניפץ המדע את אלילי הבעל והתמסר לשיטה המדעית הנשענת על תצפיות הניתנות לניבוי. מאז המדע מוכן לקבל כהוכחה רק מה שניתן לנבא באמצעות תצפית. בהדרגה האנושות עברה מאמונה עיוורת באלילים מסוג אחד לאמונה עיוורת באלילים מסוג אחר. ההתפתחות האנושית הייתה איטית, שלב אחר שלב, גילויים ותיאוריות חדשות נולדו תחת תיאוריות ישנות שתוקנו ושופרו וכך יצא לא פעם שאותם תיאוריות נולדו באותו זמן ממש בשני מקומות שונים על ידי מדענים שונים. במרוצת השנים עסקו בחקר היקום בהיבטיו השונים חוקרים ומדענים רבים ורק כאשר נראתה הוכחה ממשית קיבלו את השינוי.

סטיבן הוקינג הפיסיקאי התיאורטי הגדול ביותר מאז איינשטיין הגדיר את מהותה של תיאוריה מדעית כך: "תיאוריה היא דגם של היקום או חלק ממנו בצירוף סדרת כללים המקשרת בין הגורמים הכמותיים בדגם לבין תצפיותינו ביקום. הדגם קיים רק בשכלנו ואין לו שום ממשות אחרת. כל תיאוריה פיסיקלית היא ארעית תמיד, במובן זה שהיא השערה שלעולם אי אפשר להוכיח אותה. אין זה משנה כמה פעמים יעלו תוצאות הניסויים בקנה אחד עם התיאוריה, לעולם אין לדעת מתי הניסוי הבא יפריך את התיאוריה. מספיקה תצפית אחת החולקת על התיאוריה כדי לנטוש אותה או להכניס בה שינויים. תכליתו הסופית של המדע היא לספק תיאוריה אחת המתארת את היקום כולו."

אנחנו רואים כי המדע פעל מתוך ידיעה ברורה כי כל תיאוריה היא זמנית עד שתבוא תיאוריה חדשה, אמונה זו הגשימה את עצמה.

בשנת 340 לפני הספירה קבע אריסטו שארבעת היסודות: אדמה, אויר, מים ואש מרכיבים כל דבר בעולם (דבר שהיה ידוע יותר מאלף חמש מאות שנים קודם לכן ונכתב בספר יצירה). אריסטו הבין שכדור הארץ עגול ושרוי במנוחה ואילו השמש והירח וכוכבי השבת חגים סביבו במסילות עגולות. (דבר שהתברר כשגוי, זה עדיין היה בזמן שלא נערכו תצפיות והמדע הסתמך על מחשבה טהורה כהוכחה)

בשנת 200 לפני הספירה שכלל תלמי את הרעיון של אריסטו והפך אותו לדגם קוסמולוגי שלם, הארץ ניצבה במרכז מוקפת בירח, השמש וחמישה כוכבי לכת שהיו ידועים באותה עת – שבתאי, צדק, מאדים, נוגה וחמה. לפני תלמי רוב המדענים חשבו שהעולם שטוח. (כידוע בספר יצירה מוזכרים שבעה כוכבים וגם ההשפעות שלהם על ההתנהגות האנושית עליהם מבוססת כל האסטרולוגיה המודרנית)

בשנת 1514 הציע הכומר ניקולס קופרניקוס דגם שבו השמש עומדת  במרכז ואילו כדור הארץ וכוכבי הלכת חגים סביבה.
בשנת 1676 גילה האסטרונום הדני אולה כריסטנסן רמר שמהירות האור היא סופית וניתנת למדידה.
בשנת 1687 הציע ניוטון את תורת הכבידה והציג תיאוריה המסבירה את תנועת הגופים בזמן ובמרחב. ניוטון מצא ששני גופים במידות שונות ומשקל שונה יפלו בזמן זהה. החיכוך שנוצר עקב גודלו של גוף מתקזז עם משקלו ולכן מהירות נפילתו תהייה זהה לגוף קטן. (ספר יצירה  מדבר על האחדות שבין קטן וגדול, גוף ונפש, זכר ונקבה )
בשנת 1929 הציג אדוין האבל תצפיות לפיהם היקום הולך ומתפשט וכי הגלקסיה שלנו אינה יחידה, למעשה יש הרבה גלקסיות וביניהם מפרידים מרחבים עצומים של חלל ריק. הוא הסיק שבזמן כלשהו היקום היה זעיר ודחוס במידה אינסופית ולכן לזמן הייתה התחלה, ראשית הזמן על פי האבל הייתה במפץ הגדול. (על תיאוריה זו כמובן לא ניתן לערוך תצפיות כלשהן וקיים ויכוח גדול בעולם המדע על התיאוריה הזו.) בשנת 1915 הציג איינשטיין את תורת היחסות הכללית הקובעת שכל הצופים צריכים למדוד מהירות אור זהה ואין זה משנה באיזה מהירות הם נעים בעצמם. לכל אחד יש מידת זמן אישית משלו התלויה בשאלה היכן הוא נמצא ובאיזו מהירות הוא נע. תורה זו קובעת ששום דבר אינו יכול לנוע מהר יותר ממהירות האור, ככל שעצם מתקרב למהירות האור גדלה המאסה שלו בשיעור הולך וגדל ויהיה צורך בכמות אין סופית של אנרגיה כדי להביא אותו למהירות האור ולכן אין שום דרך להגיע למהירות האור. תורת היחסות הכללית ומכניקת הקוואנטים הן ההישגים האינטלקטואלים הגדולים של המאה הנוכחית. המדע הוכיח באמצעותם שהיקום היא מערכת סגורה ואין אפשרות לפרוץ אותה.  (מעגל שסופו הוא תחילתו ותחילתו הוא סופו – ספר יצירה)

כל חלק בזמן ובמרחב ניתנים למדידה, אלא שכל אימת שאנחנו רוצים להקיף את כל היש אנחנו נתקלים באותה תופעה בה נתקל איינשטיין ביחס למהירות האור, ככל שנוסיף עוד משתנים וידע ונתקרב להכלת כל התופעות נהייה זקוקים לאנרגיה אינסופית למיון ועיבוד הנתונים דבר שימנע את האפשרות להגיע להבנת כל היש. "המדענים מתארים את היקום בשתי תיאוריות חלקיות יסודיות – תורת היחסים הכללית ומכניקת הקוואנטים, ידוע כי שתי התיאוריות אינם עולות בקנה אחד, לא יתכן ששתיהן נכונות, וכעת המאמצים של המדע מתרכזים במציאת תיאוריה אחת שתסביר את התנהגות היקום." כדי להגיע לתיאוריה אחת שתסביר הכל על כל אינסוף המשתנים צריך כמות אינסופית של חישובים. ככל שנתקרב ליכולת להקיף את כל היש נהייה זקוקים לאנרגיה וכמות חישובים אינסופית כדי להסביר יקום מוגדר וסופי, דבר שמונע באופן סופי את האפשרות להגיע לתיאוריה אחת, כזו שניתן להוכיח באמצעות תצפיות וחישובים. מגבלה זו מציבה אתגר חדש בפני המדע כפי שאנו מכירים אותו. הדרך שנותרה פתוחה בפני האנושות היא למצוא חלופה וכלי חדש למדידה והסבר של התופעות ביקום.

המדע הוכיח שהיקום הוא מגבלה והאדם הוא מגבלה בתוך מגבלה שחוקר באמצעות כלים מוגבלים, זו מערכת סגורה שאין דרך לפרוץ אותה. המדע הוכיח כי מגבלה לא תוכל לחקור ולהבין את המגבלה של עצמה מבלי שהיא בעצמה תצא אל מחוץ למגבלה ותתבונן על המגבלה מבחוץ. (הצופה משנה את הנצפה) השאלה שנותרה פתוחה היא איך מגבלה פורצת אל מחוץ לגדרות המגבלה של עצמה כדי לבצע תצפיות ולחקור את עצמה. המגבלה נמצאת בתוך המבנה המוגבל שלה – ככל שתעמיק בחקר הפרטים תאבד את היכולת לראות את כל התמונה הכוללת וככל שתתרחק מהפרטים כדי לראות את התמונה הכוללת כך תאבד את היכולת לחקור לעומק את הפרטים.

בשנת 1926 גילה המדען הפיסיקאי ורנר הייזנברג את עקרון אי הוודאות האומר כי "ככל שמנסים למדוד את מקומו של חלקיק בדיוק רב יותר, כך פוחת הדיוק של המדידה" הצופה משפיע על הנצפה, המשוב המתקבל משפיע ומשנה את הנצפה. מכניקת הקוונטים הכניסה למדע גורם של אי יכולת ניבוי, כלומר אין עוד לחלקיקים מקום ומהירות נבדלים, מוגדרים היטב שאפשר לצפות בהם. תחת זאת יש להם מצב קוואנטי שהוא שילוב של מקום ומהירות.

עיקרון חוסר הוודאות אומר כי אין אנו יכולים לדעת בו בזמן את מיקומו ואת מהירותו של חלקיק בוודאות מוחלטת. ככל שאנחנו יודעים יותר על מיקומו של חלקיק כך אנחנו יודעים פחות על תנועתו. כל הניסיונות לצפות באלקטרון משנים את האלקטרון. המשמעות היא שכאשר אנחנו מתבוננים במשהו אנחנו גם מחוללים בו שינוי.

ההתבוננות של הצופה משנה את התנהגות הנצפה בדרך ייחודית שאינה חוזרת על עצמה כך שרק דרך המשוב המתקבל בזמן הווה ניתן להביט, לראות לאבחן ולטפל. תורת הקוונטים הוכיחה את הייחודיות של התנהגות החומר בטבע. אפשר לומר כי הדבר הוודאי ביותר שקיים ביקום הוא חוסר וודאות וודאי. התיאוריה של הייזנברג שמטה את הבסיס עליו יושב המדע, שכן מכאן ואילך כל תופעה שנמדדת תושפע מעמדת החוקר אותה ובפועל לא ניתן למדוד וגם לקבל תוצאות דומות לאותה תופעה.

הגילוי של הייזנברג חולל מפנה דרמתי, הוא שיחרר את המדע מהמגבלה שהוא שם לפתחו והחזיר את הפילוסופיה של המדע אל נקודת ההתחלה חופשית ממגבלותיה. הניסיונות העיוניים המוקדמים ביותר לתאר את היקום ולהסבירו התבססו על רעיונות שהטבע הוא אלוהים, בני אדם התפללו לתמונות, לרוחות, לעצים, לאבנים, לגשם, לנהרות, לשמש, לים, לירח ולסתם פסלים וחפצים.

עיקרון אי הוודאות, והעובדה שהצופה משנה את פעולת הנצפה מחזירה את המדע לנקודת התחלה לפיה תופעות הטבע אמנם נשלטים ופועלים באורח אנושי שאינו ניתן לניבוי, אלא שהכוח נמצא אצל הצופה ולא אצל הנצפה. הכוח נמצא בתוך האדם ולא בחומר, הכוח נמצא בפנים ולא בחוץ, הכוח נמצא באדם ולא בתמונות, בפסלים או במזג האוויר.

לאדם יש רצונות משתנים שאותם הוא בוחר כדי לעצב ולהשפיע על החיים, בעוד החומר מתרצה ופועל בתגובה לרצונות האדם.

בכל אדם נמצא צלם אלוהים שהוא כוח הרצון, הכוח הזה נמצא בפנים ולא בחוץ. הרצון של בני אדם הוא הכוח המניע והכוח שמפיח רוח חיים בכל חפץ תחת השמיים. האדם הוא צל של הבורא והטבע הוא צל של האדם. כדי לפרוץ את המגבלה שאדם נקלע לתוכה וכדי לחולל שינוי בטבע דרושה מסה קריטית של אנשים שפועלים מתוך אחדות מחשבה. אחדות מחשבה של קבוצה גדולה משנה ויוצרת תנאים לשינויים בטבע. המדע הוכיח שצופה בודד משנה את מעופו של חלקיק אחד, מכאן שצופים רבים משנים חלקיקים רבים וכל הצופים משנים את מעופו של העולם כולו. המדע יכול כעת למקד את התצפיות שלו לבחינת הדרכים היעילות ביותר העומדות בפני האדם כדי לשלוט בטבע, איזו מחשבה יש לשגר כדי לחולל שינוי בחומר, כמה אנשים צריכים להשתתף בתהליך, הכל במטרה לקבוע מדדים מדויקים לניבוי.

דרך זו תאפשר את נוכחות השלם, השלם כידוע הוא הרבה יותר מסך כל חלקיו, באמצעות השלם אפשר יהיה להשיג את פריצת המגבלה. שילוב זרועות בדרך סינרגטית תאפשר לאדם התבוננות מחוץ למגבלה של עצמו.

לוסקי
לוסקי
ד"ר דני לוסקי PhD - יוצר ומפתח שיטת לוסקי. מפתח מבחני איטליגנציה i32. ראש מכללת לוסקי. יו"ר הלשכה למקצועות בריאות משלימים, מנטור של מנהלי עסקים בכירים במשק. מטפל בשיטת לוסקי - רפואה משולבת - טיפול במחלות וכאב, טיפול זוגי, טיפול משפחתי, טיפול בחרדות, טיפול בדיכאון, טיפול בהפרעות אכילה. ד"ר לוסקי כתב 17 ספרים בנושאי חינוך, זוגיות, בריאות וסודות ההצלחה. 054-4497799
לחץ לכניסה
יש לך שאלה? לחץ כאן >
יש לך שאלה? אני זמין כעת בווטסאפ