12 דרכים לשמור על קשר זוגי
20 בינואר 2015
תשובות לשאלות מבחן שיטת לוסקי
25 בינואר 2015

החרדה החברתית שלי

החרדה החברתית שלי / יוני בר לב

קודם כל מה זה חרדה חברתית?   מה אני חווה עם עצמי?
כשאני ביחד עם אנשים אחרים – אני מרגיש שאני לא חופשי פתאום.
פחות חופשי להתבטא בעיקר (לשיר, לזוז, לנוע, לדבר לעצמי, לדבר לאלוהים, לבטא רגשות, לבטא את עצמי, לבטא ערכים ואמונות שלי, להיות אני, להיות יצירתי(.

אני מרגיש שבגלל נוכחות של אנשים אחרים – אני נחסם.

אני חוסם את הביטוי והיצירתיות שלי והשמחה שלי.  למה?
אני מרגיש ששופטים ומבקרים אותי.  אני חושב שאולי לא אוהבים אותי.
אני חושב שאני צריך להגיד משהו נכון או משהו חכם.
אני חושב שאני צריך להתנהג בצורה מסוימת.
אני חושב שאני צריך להיות בנתינה לצד השני.
מה זה נתינה בכלל?
אני חווה פתאום שקט, התבודדות, כבדות.
אני כבר לא עושה את מה שאני רוצה – אלא אני מתאים את עצמי לסיטואציה.
וזה ממש גרוע. אני מרגיש כבדות, כאילו יש לי משקולות על הרגליים ועל הלב ועל הגרון.
כאילו מישהו כופה עלי להיות בסיטואציה מסוימת ולהתנהג בדרך מסוימת. כאילו אין לי כבר חופש ביטוי ואין לי חופש יצירה.
וזה כבד, זה מעיק, ואז אני נסגר ומתרחק. אין לי כח להקשיב, אין לי כח לקחת חלק. למה? כי אני מרגיש שכופים עלי.
אני מרגיש שהסביבה חונקת אותי, משפיעה עלי, סוגרת אותי, דורשת ממני, רוצה ממני משהו.
והאמת היא שזה לא ככה. אף אחד לא רוצה ממני כלום. וגם אם כן זה בעיה שלהם בעיקרון…
כי יש לי חופש. אני לא חייב להגיד שום דבר. אני לא חייב לענות לאנשים מסוימים. אני לא חייב להגיד שלום.
אבל מצד שני – אני רוצה להגיד שלום. אני רוצה להיות חבר טוב. במיוחד כשטוב לי אז יש פתאום נטייה כשהלב נפתח להיות בתקשורת עם אנשים ואז אני הכי שמח. וזה נכון וזה חשוב לי מאוד להיות בתקשורת עם אנשים. תקשורת אמיתית של לב פתוח בלי מסכות ובלי הגנות ובלי זיופים והתחזות. כי כשאני מרגיש שאני משקר ומזייף זה מרגיש רע מאוד ולא כיף בכלל.
כשאני מדבר בפתיחות אמיתית זה כיף לי. השאלה איך אני מגיע לפתיחות הזו?
מה דרוש כדי להגיע לפתיחות אמיתית?
ומה דרוש כדי להרגיש שוב בחופש? שבעצם אף אחד לא מצפה ממני לכלום, ואף אחד לא דורש ממני, ובעצם לא אכפת לי איך אני נראה ולא אכפת לי מה חושבים עליי? 
וממה כן אכפת לי? לעשות את מה שאני רוצה ומאמין בו ולהיות נאמן לעצמי ונאמן לחוויה שלי ונאמן לתחושות שלי וללב שלי ולרצון שלי ולאמונות שלי. המשחקים האלה מורידים אותי מאוד ומעייפים וגוזלים הרבה אנרגיה שלא בא לי לבזבז יותר. אני מעדיף להיות אותנטי וכנה עם עצמי ועם האנשים בחיים שלי. לא לחייך חיוכים מזויפים ולא להגיד דברים סתמיים. ומצד שני – לתת דרור ליצירתיות שלי ולחופש שלי וללב שלי לפעול בכל מני דרכים. אני מרגיש אולי לפעמים שהקודים החברתיים חונקים אותי ואת היצירתיות שבי. ואני לוקח בזה חלק וזו אחריות שלי. אני יכול לשנות את זה. אני יכול לשחק ולקפוץ ולשיר רק צריך אומץ ולתרגל את זה. פעם פחדתי אפילו לרוץ ברחוב כדי לתפוס אוטובוס. הרגשתי שכולם יסתכלו עליי ויחשבו שאני אידיוט. והתביישתי לדבר עם חברה שלי בטלפון ליד אנשים אחרים כי פחדתי שכולם מקשיבים לי וחושבים עליי כל מני דברים. זה היה בגיל צעיר יותר. אלו תסמינים של חרדה חברתית. כי זה קשור באנשים אחרים ובחופש שלי ובשמחה שלי כשאני בחברת אנשים אחרים.

והיום ברוך השם השתפרתי בהרבה תחומים. למשל אני אוהב לרקוד ליד אנשים אין לי שום בעיה, וגם לשיר, וגם להיות בשקט ליד אנשים אין לי בעיה, ולרוץ ברחוב, ולהיראות קצת מוזר אין לי בעיה אפילו אני אוהב את זה. מה כן? יש לי בעיה להיות בתקשורת עם אנשים שאני אוהב. משהו בדיבור הישיר הפרונטלי אחד על אחד משהו שם מתפקשש לי. מלחיץ אותי. ועדיין לא עליתי על הנוסחה לגמרי אבל אני מרגיש שיש שם איזשהו בלבול או קונפליקט פנימי או חוסר בהירות או פשוט חוסר הבנה איך לעשות את זה נכון. כי מצד אחד יש בנאדם שמדבר איתי. מצד שני יש אותי. יש רצון להיות חבר טוב ובהקשבה ובנוכחות. מצד שני יש קושי להכיל לפעמים. יש חרדה חברתית. ויש כבדות. ומצד שני יש רצון להיות בשמחה ובנתינה ובקלות ובאהבה ובפשטות. אולי אני פשוט מחמיר מדי עם עצמי? אבל ברור לי שהסיטואציות האלו ממש לא נוחות לי.  הפתרון החזק ביותר – “לא אכפת לי מה חושבים עלי”. “לא מעניין אותי איך אני נראה מבחוץ”. “אני אוהב אותי ונאמן לעצמי”. זה הכל. מה יגיע מכאן? לא יודע כל מני דברים.