חרדה ראשונה היא גם החרדה האחרונה
17 בדצמבר 2014
מחלה יכולה להיות הדבר הכי טוב שקרה לך בחיים
17 בדצמבר 2014

החרדה הראשונה שלי

החרדה הראשונה שלי / נויה אור יהב

את גיל 19 שלי לעולם לא אשכח בגיל הזה למדתי את השיעור המשמעותי ביותר לחיים. הייתי בצה”ל כאחות מעשית במתקן האשפוז. במתקן האשפוז טיפלתי במטופלים במחלקה הפנימית ולסירוגין במחלקה הכירורגית, לאחר כחודשים ספורים לשהותי במתקן האשפוז הגיעה תלונה של חיילת ממשטרה צבאית חוקרת שבה היא מתלוננת שרוב האחיות במתקן האשפוז במחלקה הפנימית לא רשמו את מדד החום האמיתי שלה במהלך חודש אשפוזה במתקן האשפוז אלא רשמו מדד חום שונה לגמרי מהחום האמיתי שלי, כתוצאה מכך חוקרי מצח חקרו את כל האחיות במתקן האשפוז בהקשר לתלונתה שמספרם הוא בערך – 20 אחיות. מתוך עשרים  חמש אחיות הודו במעשה מתוך לחץ.

כך מצאתי את עצמי בגיל 19 מקבלת טלפון על הבוקר מהמפקד הישיר שלי שהורה לי ללכת להיחקר במשטרה צבאית חוקרת על ידי חוקרי משטרה צבאית חוקרת ובסיום השיחה המפקד שלי אמר לי בסיום החקירה תגיעי למשמרת ערב לילה שלך.(כל משמרת שלי כאחראית משמרת נמשכה אז באותה תקופה משעה שלוש בצהריים ועד למחרת בשמונה בבוקר). ככה מצאתי את עצמי נחקרת על ידי שני חוקרי משטרה צבאית חוקרת במשך עשר שעות החקירה נמשכה משעה שמונה בבוקר ועד שעה שש אחרי הצהריים.

החקירה הייתה בשבילי סוג של סיוט, הייתי בחרדה נוראית שהתבטאה בסימפטומים של אי שקט, עצבנות, חוסר סבלנות, חוסר ריכוז, כאבי ראש וכאבים בחזה, עייפות ותשישות נפשית ולחצים חזקים בחזה. הרגשתי שם לחץ אדיר ומתח והדבר היחיד שרציתי לעשות הוא לברוח משם כי לא יכולתי יותר בסופה של חקירה קשה הודאתי מתוך לחץ ומועקה על דבר שלא עשיתי רק כדי לברוח משם לא יכולתי יותר להתמודד עם זה.

בסיום החקירה הדבר הראשון שרציתי לעשות הוא לדפוק לעצמי כדור בראש אבל מכיוון שאין אומץ בכלל להתאבד וזה הדבר היחיד שאין לי אומץ לעשות כי האמנתי עוד בזמנו שיש לי שליחות גדולה בעולם הזה. בדרך חזרה שהלכתי ברגל בדרך למתקן האשפוז אמרתי לעצמי מה אני עושה עכשיו, איך אני מנהלת משמרת עד הבוקר, איך אני מטפלת ב- 40 מטופלים חיילים חיילות עם המצב הנפשי שלי הגרוע שלי ובגלל המסירות שלי שזאת התכונה הכי טובה שלי החלטתי ללכת למשמרת שלי ולסיים אותה במלואה.

 באתי למשמרת עם דמעות, הרוסה נפשית והחלטתי לטפל בחרדה שלי בדרך שלי : הלכתי לחדר שלי הייתי שם לבד נשמתי חמש נשימות ארוכות בקצב שלי שתיתי 2 כוסות מים לאט לאט וחשבתי על רגע אחד של ניצחון שלי שהיה כאשר הייתי בתיכון לומדת סיעוד הנהלת הסיעוד ומנהל בית הספר רצו להעיף אותי מבית הספר אפילו שהייתי תלמידה מצטיינת .

הם רצו להעיף אותי בגלל שהייתי מתלבשת באופן פרובוקטיבי ובגלל שבהתנסות הקלינית מרדתי בדרך הטיפול במטופלים לפי הספר והייתי מטפלת במטופלים בדרך הייחודית שלי.                                    

בסופו של דבר הצלחתי לשכנע בוועדה שהייתה לי את הנהלת הסיעוד ואת מנהל בית הספר לא להעיף אותי מבית הספר. בנוסף, החלטתי על עוד דרך לטיפול בחרדה הקשה שהייתה לי  שהייתה דרך של דיבור ושיתוף את הדרך הזו החלטתי מכיוון שהיה לי קשר נפלא עם המטופלים שלי בדיוק כמו הקשר בין עזריאל וגבריאל או בין הקשר בין שלווה חבר פלאפל ושל אמיר מרמזור:)) אז שיתפתי את המטופלים שלי בחוויה הנוראית שעברתי, ובו זמנית גיליתי שבשיחה שכוללת שיתוף ודיבור כאשר אדם פותח את ליבו ומדבר ומספר על הכישלונות שלו ועל החולשות שלו פה הוא פותח פתח להכלה, לעזרה, לתמיכה, לקבלה, לאהבה, להערכה ולשיתוף מהצד השני ואז ההתמודדות עם הכאב היא הרבה יותר קלה וזאת דרך מצוינת להתמודד עם החרדה. שני הדרכים הללו הורידו לי את מפלס החרדה לאפס הייתי הרבה יותר רגועה ומרוכזת ועברו לי לגמרי כל הסימפטומים של החרדה והרגשתי טוב.

למחרת המפקד בסיס השעה אותי מהמקצוע אחות והוריד אותי להיות פקידה במרפאות מומחים בזמן ההשהיה שלי מהמקצוע. ישבתי וחשבתי עם עצמי ואמרתי רגע : מה השיעור הזה בא ללמד אותי על עצמי ואיך אני יכולה למנף אותו להצלחה האישית שלי. התגובה הראשונה שלי הייתה שזה לא בסדר ואני אעשה כל שביכולתי להוכיח את זה ואז החלטתי לא לוותר ולהוכיח את חפותי מהמקרה הנ”ל. פעלתי רבות שלחתי מכתבים לכל המפקדים בבסיס כולל לדרגות הגבוהות של משטרה צבאית חוקרת, פניתי למפקדי הבסיס ישירות ודיברתי על ליבם והסברתי להם שאני לא עושה דברים שמנוגדים ליושרה שלי ולאני מאמין שלי ושבאמת אין לי שום קשר למקרה ונעשה לי עוול בנושא ושהודאתי מתוך לחץ. לא היה יום שלא התפללתי ולא היה יום אחד שלא הייתי בעשייה להוכיח את חפותי מהמקרה הנ”ל. בו זמנית הייתי פקידה במרפאת מומחים בו זמנית גיליתי שם שאני ממגנטת אנשים שלכל מרפאה שאני נמצאת בה באים הרבה אנשים שאני יוצרת איתם אמון בשניות והם מספרים לי את כל הסודות הכי כמוסים של חייהם. את הדרך לפתרון בעיותיהם הם  מוצאים דרך ההקשבה שלי ודרך ההכוונה שלי לדרך החיים אשר נכונה עבורם.

לאחר כשבועיים וחצי שהתפללתי, פעלתי ולא נחתי לרגע הגיע הרגע המיוחל : מפקד הבסיס אמר לי נויה נגמרה ההשעיה שלך, את חוזרת להיות אחות במתקן האשפוז ואני בתגובה מרוב התרגשות ושמחה אמרתי לו מה ? זהו נגמר הבית זונות!!! חזרתי לתפקידי כאחות לאחר שבועיים וחצי שבסופו של דבר הוכיחו את חפותי וגילו שהחיילת שהתלוננה למשטרה צבאית חוקרת שיקרה.