טיפול גוף נפש בקבוצה
6 באפריל 2013
מסע עם זר – אהובה קופל
16 באפריל 2013

ליאת בן איון – הסיפור שלי

ליאת בן איון – הסיפור שלי
הסיפור שלי…
נולדתי בב”ש, הבת השנייה מתוך ארבעה ילדים. האישה הראשונה שהניקה אותי, הייתה בדואית. זה סיפור שכנראה ירוץ איתי עוד שנים… הוחלפתי לאחר הלידה. אותי נתנו לאישה ולאמי הביאו בדואי. בן. אמי התלוננה שלא מדובר בבת שלה, ואז חשבו שיש לה דיכאון אחרי לידה…הסיפור הסתיים בשלום. אחי תמיד טען שהחלב הראשון נשאר אצלי בגוף…הורי עבדו קשה כדי לגדל אותנו, אחי הבכור טיפל בי ודאג לי המון. הייתי ילדה עקשנית ודעתנית… אני זוכרת שההתנהגות שלי זכתה להערות רבות, זה הכעיס אותי ופגע בי, אבל כל אלה רק העלו את רף המוטיבציה להתעקש עוד יותר. הייתי בטוחה שאני רעה ומזיקה, יותר נכון, שאני לא כמו אחי הבכור והטוב (אין על אחי הבכור הטוב שבזכותי זכה ביכולת סבלנות על..). היו לי בעיות שינה קשות, לא נרדמת, מסתובבת בבית, בין החדרים, פחדתי. ולא בגלל השינה עצמה- הייתי על המשמר, בודקת כל הזמן שלא יקרה משהו רע, מנסה לשמוע נשימות (או נחירות). שכולם חיים. הורי כעסו נורא, אבל לא יכולתי להסביר למה אני עושה את זה, חיכיתי שיירדמו, הלכתי לישון בסלון שהיה בין החדר של הורי לחדרו של אחי. הייתי בן-בת: רצה, משתוללת עם בני דודיי (הבנים), נפצעת הרבה, מסתפרת כמו אבא… לא היו לי מעצורים- רוקדת ושרה בכל זמן שהזדמן לי, מצפצפת על חוקים מטופשים של ה”גדולים”, כי לא נראה לי שהגננת תשתה תה ואני מים, ונדמה לי שהצלצול בסוף ההפסקה למעשה מזכיר שצריך להישאר בהפסקה…עם זאת, משתדלת לא להיכנס לעימותים, לא מבינה מה הקטע של ריכולים ולא נוקטת עמדה מסוימת. שומעת את שני הצדדים ומעדיפה להישאר באמצע.
השינוי המשמעותי שחל בי, קרה בתקופת הפנימייה… הייתי ספורטאית מלידה. אהבתי את זה. בחרתי להיכנס למסגרת של מחוננות בהתעמלות. ההסעה אספה אותי בבוקר לביה”ס, משם לאחד מהקיבוצים באזור שדרות (היו כמה) לאכול ולנוח ומשם לאימון. כל יום אותו הדבר. לפעמים גם היה אימון בוקר, בחגים ובחופשים התקיימו מחנות אימונים ארוכים ואינטנסיביים עוד יותר. בכל אופן, אני בחרתי. בערב, מגיעה הביתה, מתקלחת ולהולכת לישון. וחוזר חלילה. אני לא זוכרת הרבה דברים מהתקופה ההיא. לא הייתה לי ילדות, פסחתי עליה, התבגרתי מאד מהר. לא ראיתי את זה אז. אלה היו חיי, לא הכרתי משהו אחר. אני זוכרת שאנשים באו לאולם מבחוץ (עד היום זה מרגיש לי שהיינו קהילה סגורה, שהמציאות היא אחת ומה שהיא מציגה לראווה, זה דבר אחר לגמרי..). הם שאלו- איך זה שאין את הצורך לשחק אם ילדים אחה”צ, איפה הרצון להיות ילד- התשובות היו נחרצות ואוטומטיות “רוצות להיות אלופות/ לנצח”… אני לא זוכרת שאמרתי את המשפטים האלו או אחרים בסגנון אבל גם לא התנגדתי להם. הייתי שם. לא חשבתי שאנצח וגם לא חשבתי במקום לפרוש, לחזור להיות ילדה… פרישה במהלך השנה זה דבר שלא עלה בדעתי, וכל סוף שנה התפרץ מאין משבר, שאלות שקטות של האם להישאר או לעזוב, ביני לבין עצמי, ובשנים של משברים חמורים יותר, התקיימו שיחות שכנוע של סגל המאמנים. זה לא שהאמנתי לכל השטויות שיצאו להם מהפה, אבל גם לא חשבתי שאני יכולה לצאת משם…כדי להבין את זה, אני מנסה לתאר לעצמי מצב של אחרי הלידה שלי, שבו אמא שלי מקבלת זריקות הרגעה לכאורה לדיכאון של אחרי , הבן השעיר בסוף הופך להיות שלה ואני הייתי זרוקה באיזה אזור בפזורה, קשישה בת 28 עם 22 ילדים+ נכדים, מוציאה את הכבשים לטיול. לא הייתי חושבת שיכלו להיות לי חיים אחרים…
הייתי תמיד מוקפת בחברות מהפנימייה ותמיד בתחושה של בדידות. אאוטסיידרית. חולמנית ומתנתקת לעולם כלשהו. הייתי ולא הייתי. אני חיילת בין החיילות, חיילת גרועה אבל… אני חושבת שהפעם היחידה שבכיתי באולם, חוץ מפציעה ,היה כאשר רצתי בלי לשים לב, לאזור שבו מתעמלת אחרת הייתה אמורה לסיים תרגיל. מישל, המאמן של צרח עלי שאני מפגרת ומטומטמת, צרחות שעדיין מצלצלות באוזניי, איים להרביץ לי. הייתי בת 9 אולי. שתקתי, רק הזלתי דמעות ומאז ידעתי ואין שום נחמה, אף אחד לא יחבק ויגיד שהכול בסדר. מאז לא משנה כמה ניסיתי, אף פעם לא הייתי מספיק טובה. יורי, שהיה המאמן האישי של אחת מאלופות העולם. הגיע בכבודו ובעצמו. הוא היה אלוהים וכל מה שנמצא תחתיו. האמת, שעד היום אני לא ממש יודעת מה פגע בי בעוצמה הכי גדולה. רוב הזמן, היה מתעלם ממני לחלוטין, שולח אותי למכשיר לעשות מיליון סלטות/פליקפלקים/שמשות ומה שלא יהיה (באמת היה אומר מיליון) וכשהייתי מראה לו, היה צוחק ומחזיר אותי לעשות עוד מיליון. היה קורא לי שמנה (“טוסטיי” ברוסית) כל הזמן (לא להתבלבל, בתקופה הכי שמנה שלי כשהייתי בת 13 שקלתי 30 ק”ג, אבל לא היה לי מבנה צר…(נראה לי שעד גיל 14 אמא שלי הייתה קונה לי בגדים משילב…) אסרו עלי לאכול פרוסה של לחם, הסתכלו על הצלחת בארוחות צהריים, הכל היה “אסור”. היו כמה פעמים אחרי השקילה היומית, שנכנסתי לשירותים ודחפתי אצבע, כדי להקיא. למזלי הניסיונות לא צלחו. כשהיה עובד איתי על גמישות, או סתם על הדרך כדי להתגרות, היה מכניס את הידיים שלו מתחת לבגד גוף, בדרך כלל הדבר היה “במסגרת התרגיל”, תוך כדי, מותח ונמרח עם גופו על גופי. כשהייתי נלחמת ומנסה להרחיק את ידיו, הוא תמיד היה מנצח, ותמיד מורח על פניו חיוך של ניצחון. נגעלתי. ממנו ומעצמי. הוא היה אדם עצום בממדים שלו. צועק, מרביץ, משפיל כל הזמן. הרגשתי גרועה. בדרך כלל בודד אותי מהקבוצה. לפחות היה לי קצת שקט…
לא דיברתי על זה, לא סיפרתי על זה. אף פעם. לא ביננו, בין הבנות ובטח שלא מוציאים את החרא החוצה, זה היה חוזה לא כתוב. בסופו של יום, כשחזרתי הביתה, עשיתי הצגות של הכל בסדר. הכל תחת שליטה. למעשה, רוב הזמן שתקתי. ממש לא צחקתי, הייתי רצינית, מרוסנת, מאופקת, בוגרת, נכשלת. גידלתי עור של פיל וכבר היה יותר קשה לפגוע בי, דברים התחילו לעבור לידי, ואני, מתכנסת בעצמי. אני חושבת שההשפעה הכי גדולה מכל הסיפור, מעבר לביטחון עצמי ששואף לאפס, חוסר אמונה מוחלטת ביכולתי, הייתה למעשה, חוסר יכולת לבטא את עצמי. שכחתי מי אני, מי הייתי. השנים הבאות, לאחר הפרישה היו שנים שניסיתי לא להיראות, מצד שני ניסיונות להשתלב, להיות חלק מ… בהתחלה זה בא לידי ביטוי בבחירה שלי ללבוש שחור/כחול/אפור, נמנעתי מלהצטלם, התביישתי במי שאני, לא הייתי נכנסת לעימותים בכלל, לא נלחמת על שלי. תמיד הייתי מוקפת אנשים, תמיד בתחושה של חוסר שייכות, עושה המון פעולות שלא קשורות למי שאני כדי להימצא עם השאר, שופטת, מבקרת, נטולת רגשות, מתגוננת. כל הזמן מאוכזבת, ממני, מהעולם ומסתירה אותה עמוק בפנים… עם הזמן, התחלתי לעבד את החוויות, לדבר עליהן, לחפש את עצמי. בשנים האחרונות אני לאט לאט, חוזרת למקור שלי.
מה ממנף אותי? מה מניע אותי? איך הסיפור שלי קשור לבחירות שלי היום?
זה קצת מבלבל…
אני חושבת שהבחירה שלי לטפל באנשים, היא חלק מאד גדול מהסיפור. לעזור לאחרים להבריא את עצמם, לעזור לעצמי להבריא אותי. בטיפולים אני מכוונת המון בלחזור למקור, למקום שמרגיש בבית. הבחירה שלי לעבוד עם ילדים, לעבוד עם מיוחדים (“חריגים” בחברה), לעבוד עם מתנתקים- הכל חלק מהסיפור, מהמקומות שהייתי בהם. יש לי רגישות גבוהה לסבל של אחרים. לאף חלק בסיפור שלי, לא הייתי רוצה לחזור וגם אני לא מוותרת על אותם חלקים, כי הפכו אותי למה שאני היום. מצד אחד, לא מעוניינת לחזור לתחושת הלבד, שלא מצליח להיות חלק מ.. מצד שני, אני לא יכולה להיות בלעדיה, היא מי שאני, היא עוזרת לי להתקיים במקור שלי ולא ללכת לאיבוד וגם אם זו משימה שלא הושלמה לגמרי, אני בחיפוש ובדיקה מהו בדיוק, להכיר ולאהוב אותו כמו שהוא ובלי תנאים. אני יודעת שבלאבד אותו יש מחיר כבד יותר. יש לי את זכות/חובת הבחירה האינדיבידואלית והאותנטית שלי, היא קיימת היום. אני לומדת להשתמש בה וליישם אותה. מקום שלא הייתי מוכנה לחזור אליו לעולם- לא להיות אני, לא לבטא את עצמי, בכל דרך, בכל מקום. לא להיות נשלטת. העצמאות שלי, יכולת ההתבטאות שלי, החשיבות שאני נותנת למקום האינדיבידואל בעולם, הכל חלק בלתי נפרד מהסיפור שקרה בעבר, והסיפור של היום. למעשה, הוא חי אותי ועוזר לי למנף את עצמי.
זה הסיפור שלי. לכל אחד מכם יש איזה סיפור, איזה פצע פתוח שמשום מה מסרב להיסגר לגמרי. רובנו ממשיכים ברוטינה של היום מבלי לדעת שהפצע מנהל אותנו. אין אדם בלי צלקת, גם אם זה בצורה של “פינקו אותי מלא כשהייתי קטן” (חנקו אותי למוות). יש ריקושטים מאז ועד היום ובדרך מסתורית הבחירות של היום קשורות לאז, חלקן מגבילות וקושרות לטראומה. החלק השני, הוא החלק שתמיד מחפש התפתחות, החלק שממנף בצורה אדירה.
הסיפור שלי הוא מי שאני. הוא נכתב כדי להבריא את עצמי. כדי שתוכלו להבריא את עצמכם.
מתוך תרגיל בקורס “תרופות לוסקי”, מסלול פסיכותרפיה הוליסטית בשיטת לוסקי.
לוסקי
לוסקי
ד"ר דני לוסקי PhD - יוצר ומפתח שיטת לוסקי. מפתח מבחני איטליגנציה i32. ראש מכללת לוסקי. יו"ר הלשכה למקצועות בריאות משלימים, מנטור של מנהלי עסקים בכירים במשק. מטפל בשיטת לוסקי - רפואה משולבת - טיפול במחלות וכאב, טיפול זוגי, טיפול משפחתי, טיפול בחרדות, טיפול בדיכאון, טיפול בהפרעות אכילה. ד"ר לוסקי כתב 14 ספרים בנושאי חינוך, זוגיות, בריאות וסודות ההצלחה. 054-4497799