הרפואה המשולבת בישראל

הרפואה המשולבת בישראל

רפואה אינטגרטיבית אינה מקבילתה הפשוטה של רפואה משלימה. בעוד שרפואה משלימה מתייחסת לאוסף גישות אבחון וטיפול אשר אינן נלמדות בבתי הספר לרפואה, הרי שלרפואה אינטגרטיבית יש משמעות רחבה יותר ויעד ארוך טווח. היא מתמקדת בתפיסה של בריאות וריפוי מול תפיסה הממוקדת במחלה. היא רואה את המטופל כאדם שלם המורכב גם מנפש ומרוחניות ומשלבת אספקטים אלו באבחון ובטיפול (רייס, ל. וייל, א. 2001).[1] בנוסף, גישה זו מחייבת את המטופל והרופא להיות מעורבים בו זמנית בשמירת הבריאות על-ידי הפניית תשומת לב למרכיבי אורחות החיים כמו תזונה, פעילות גופנית, מנוחה, שינה, וטיבם של מערכות יחסים. הרפואה ההוליסטית היא רפואה בעלת ערך רב לטיפול במטופל לכן היא חייבת להיות משולבת במסגרת רפואת העתיד – רפואה משולבת, integrated medicine   שילוב אשר לא רק יכלול את הגישות המשלימות כדרך טיפול, אלא יהווה שינוי מהותי של תפיסת הבריאות ואורח חיים. את הרפואה האינטגרטיבית החלו המטופלים לקדם על דעת עצמם. מבחינה תפיסתית, ישראל היא מהמובילות המעשיות בתחום זה ואף הרחיקה לכת כאשר בשנת 1991 נפתחה בישראל מרפאה, הראשונה לרפואה משולבת בבית חולים האוניברסיטאי אסף הרופא, תהליך אשר זכה בזמנו להתנגדות מצד הממסד הרפואי. בסוף העשור גדל בישראל מספר בתי החולים המשלבים רפואה הוליסטית ל- 10. במקביל פתחו קופות החולים את שעריהן והחלו מספקות שירותי רפואה הוליסטית למבוטחים, במסגרת הביטוח המשלים. בישראל ניתן סל השירותים המגוון ביותר בתחום הרפואה ההוליסטית/משולבת בהשוואה למדינות המערב (רייס, ל. וייל, א. 2001). רמת השילוב בישראל במערכות השונות הצליחה לשלב לא רק בין גישות משלימות ובין רפואה קונבנציונאלית אלה גם בין גישות משלימות, בינן לבין עצמן, תחום בו ישראל היא “חלוצה עולמית” (רייס, ל. וייל, א. 2001).
זה נכון כאשר במקרה של טיפול זוגי, או במקרה של טיפול בחרדות או בכל טיפול אחר.