חוויית הריפוי דרך תהליכים באמנויות/ דני לוסקי 

הגעתי הביתה בסיום האינטנסיב ולא נפרדתי מהמחשב עד שלא סיימתי את כתיבת העבודה. רק הארוחות והמקלחות הפרידו אותי לזמן קצר מהמחשב. את החיבור הזה אני כותב מתוך החוויה האישית ורק משם. אין לי ספק שכאשר אתבונן בעבודה הזו בעוד מספר שבועות כאשר השכל יהיה שם, זה יהיה אחרת. אבל אני כותב סמוך לחוויה עצמה. ואני חש שזו הדרך הטובה ביותר עבורי להוציא מעצמי תחושות ולא “שכל”. כל מה שאני לומד בלסלי עובר לשימוש מעשי בעבודתי כמטפל וכמורה. אין לי ספק שגם הפעם תהייה השפעה מעשית של ההתנסויות באמנויות על החיים שלי וחיי משפחתי. אני חש יצירתיות שופעת מהתהליכים. אני חש מוצף ורק היצירתיות מצליחה לרוקן אותי במעט מכל השפע לו זכיתי במהלך הקורס. איך שהוא תמיד לאינטנסיב יש את העוצמה הזו.

אני כותב את העבודה כמערך שיעור שמראה את הקשר בין התהליכים השונים בעבודה עם האמנויות כתרפיות. השפעתם של התהליכים היא עמוקה ומחוללת שינוי באופן שהוא אינו נראה. לעיתים השינוי רוצה להסתתר בדיוק כמו תת המודע שם נמצאת היכולת לחולל שינוי.

הגיבנת המכוערת – לימודי תרפיה באומנות

מערכה 1

בזמן שעוד לא היה זמן ולא היה מרחב, הייתה גיבנת מכוערת.
הגיבנת הייתה בליטה חריגה שאינה קשורה לשום דבר.
היא בלטה מאוד בכיעור שלה והעסיקה את הכל בחוסר יכולתה להיות במקום כלשהו.
אמרו לה שכולם “נורמליים” מסביבה, אבל היא באמצע שום מקום.
אמרו לה שהיא צריכה לעשות.. ולהרגיש ולחשוב ולהיות… אמרו לה ואמרו לה…
ובעיקר אמרו לה “לא” על כל דבר.
היא חשה את המבטים של הכל, זה צבט בכל חלקי גופה.
היא הרגישה בודדה ומסכנה.
תמיד לבד עם עצמה.
תמיד לבד במחשבותיה.
לבד בתחושות הכואבות.
המודעות שלה למצבה החריג גרמה לה להתכווץ עוד יותר.
ככל שהיא התכווצה יותר כך הגיבנת בלטה עוד יותר ואף הפכה למכוערת יותר.
בעיני עצמה היא הייתה כל כך מכוערת, מוזרה וחריגה שלא ראתה עוד טעם לחייה.
הגיבנת חשבה לעצמה “אני לא ממש שייכת לכאן, אולי פשוט אלך מכאן,
אשים קץ לחיי ויסתיימו ימי יסורי”

מערכה 2
בזמן שהתחיל הזמן היה רק אור, אור אחד שלם.
האור הכיל את היכולת להתחיל כל דבר מהתחלה, את היכולת לאהוב, את החופש,
את המחשבה, את האחדות, את ההתבוננות, את יכולת הריפוי, ואת יכולת החיסון.
האור לא יכול היה לגלות את תוצאות היותו אור,
הוא לא יכול היה לגלות את העולם שצומח מאהבה ושלל מוצריה.
האור היה כל כך מלא את עצמו שלא יכול היה להכיל.
הוא לא מצא מנוחה לעצמו. הוא חש כל כך בודד ולבד שלא מצא טעם להיותו אור.
הבדידות של האור אף העצימה את המלאות שהלכה וגדלה.
האור היה כל כך גדול ומלא ומושלם עד שלא יכול היה להכיל את עצמו בעצמו.
ובמעמקי ליבו ביקש לכבות את האור. 

מערכה 3
בזמן שהיה זמן ועוד לא היה מרחב הייתה נקודת אמצע שובתת שם הושתת כל מה שהיה בעבר וגם מה שעוד עתיד להיות.
גם האור השלם וגם הגיבנת המכוערת נולדו דרך הנקודה השובתת.
הגיבנת שלא יכלה לשאת יותר את חוסר הסיפוק שלה מעצמה הייתה בדרכה אל הנקודה השובתת כדי לבקש להחזיר את עצמה לבוראה.
האור שלא יכול היה להכיל את עצמו בתוך עצמו היה בדרכו אל הנקודה השובתת לבקש לכבות את עצמו.
האור השלם והגיבנת המכוערת היו בדרכם, רצו מיהרו להגיע אל נקודת האמצע,
אל הנקודה השובתת שם הושתת הכל, משם באים ומשם יוצאים. אל ההוויה,
שם הם ביקשו להפרד מעצמם בעצמם.

מערכה 4
שנים ארוכות רצו מיהרו אחד לקראת השניה, זה בא ממזרח וזו באה ממערב, שתי הנשמות המעונות והמצולקות רצו ובאו אל הנקודה השובתת, אל ההוויה שם ביקשו להפרד מעצמם.
האור השלם והגיבנת המכוערת התקרבו אחד אל השניה במהירות גדולה כמו שני מגנטים גדולים, המפגש הקוסמי בינהם יצר מפץ,  אור גדול של אהבה ואת הביטוי המעשי של אמנות האהבה. בכל שנות חייהם הארוכות, מליוני מליונים של שנים לא ידעו האור השלם והגיבנת המכוערת שהם נועדו זה לזו.
וכך ביום שכל אחד מהם החליט להפסיק להיות הוא, דווקא ביום הזה כל אחד מהם מצא את עצמו.

מערכה 5
בזמן שהמרחב פגש את הזמן, נפגשו האור השלם והגיבנת המכוערת.
האור ראה את הגיבנת המכוערת וידע שיש לו עבור מי לזרוח כל בוקר.
הוא ידע שיש לו למי לתת. האור רצה להאיר את אורו לגיבנת המכוערת, ולתת לה את היכולת להתחיל הכל מהתחלה, ולברוא את עצמה. את היכולת לאהוב ולהיות נאהבת, את החופש להיות מה שהיא רוצה להיות, את היכולת לחשוב ולהתבונן ולחיות באחדות עם השונות והייחודיות שלה. האור רצה לתת לגיבנת את היכולת להתבונן ואת יכולת הריפוי והחיסון.
האור ידע שאם הגיבנת המכוערת תקבל את כל השפע יהיה גילוי של עולם מופלא. 

 הגיבנת המכוערת ראתה את האור וידעה מיד שמרגע זה ואילך היא לא לבד, כי האור תמיד יהיה לצידה. היא חשה שמהות האור היא לתת ולכן היא ידעה בוודאות שתמיד תמיד כאשר היא תרצה לקבל תמיד האור ישמח לתת כי זו מהות האור וזו תכלית קיומו.
הגיבנת ידעה שהאור יחבק אותה ויחמם אותה ויאפשר לה לצמוח ולגדול בקצב שלה.
הגיבנת ידעה שהיא יכולה להיות גיבנת בלי לחשוש שהאור לא יקבל אותה. כי האור נשאר אור שלם רק בזכותה, ובזכות היותה גיבנת מכוערת.

מערכה 6
בזמן שהעבר ההווה והעתיד היו זמן אחד, חיו הגיבנת המכוערת והאור השלם זה לצד זו.
הגיבנת קיבלה וקיבלה. והאור נתן ונתן. האור היה מרוצה ושמח בחלקו ובייעוד שלו.
הגיבנת מצאה את הייעוד שלה. היא אפשרה לאור לתת מעצמו עוד ועוד והיא קיבלה באהבה מהאור עוד ועוד וצמחה וגדלה.
ויום אחד לא ידעו מי האור השלם ומי הגיבנת המכוערת.
כי שניהם היו כמו סיר ומכסה, כמו שמיים וארץ.
כמו נסיך ונסיכה כמו מלך ומלכה.
הנוכחות של שניהם יצרה עולם מלא באהבה ומוצריה.
עולם מופלא ומפתיע שנראה כמו יש בו הכל, אבל באמת, אין בו דבר.
הכל כדי שכל אחד יוכל למלא את עולמו על פי הרצון החופשי.

קורס זה נלמד במסגרת לימודי תעודה, במגמות –  לימודי נטורופתיה ,  לימודי פסיכותרפיה,  לימודי אימון אישי

לסיכום

“הגיבנת המכוערת” הוא גולת הכותרת – הפלט והמוצר הסופי שנוצר כתוצאה מתהליכים שעברתי במהלך השבוע כולו בהתנסויות טיפוליות בתחומי האמנות השונים.

 השירה
שרנו במעגל ואחר כך עברנו לזוגות מתחלפים בכיוונים מנוגדים
“אלאפאה אלשאה אשה אשה
אשה אשה, אשה אשה” (מצורפת הקלטה)

תרפיה באמנויות – תהליך
תיאור התהליך:
שיחה בקבוצה על מהות האמנות והאמנות כתרפיה.
תרפיה דרך אמנות יוצרת שינוי.
הדמיון כמרפא.
כיצד תנועה, רגש ומחשבה מתערבבים בתהליך היצירתי.
כיצד נשימות, קולות, תנועה, ודמיון מתערבבים ויוצרים את השינוי. השינוי לא תמיד נראה מייד ואולם אין ספק שהשינוי ברמת תת המודע מתחולל ומחלחל אל המודעות

2. למצוא מקום במרחב החדר ולנשום.
3. להתבונן במחשבה ללא מחשבה
4. לנוע פנימה והחוצה בתנועות הולכות ומתחזקות.
5. לחזור לנשימות ולהתבוננות פנימה.

החוויה

החוויה מהתהליך הזה הייתה מעשית. בהתחלה הגוף היה נוקשה, השרירים היו מכווצים, התנועה שחררה את השרירים וגם את הרצון והיכולת להשתחרר מחשבתית. כאשר חזרנו להתבוננות ולנשימות נוכחתי לדעת שהשרירים השתחררו, הנשימה הייתה חופשית ומשוחררת.

בשיתוף שהיה אחר כך בזוגות ראיתי את עצמי משחק עם הבת הקטנה שלי בדיוק באותה הצורה. כאשר אני מגיע הביתה היא תמיד רוצה שנספר סיפור, היא מספרת ואני אחר כך מספר לה. מיד אחר כך היא רוצה לשחק בתופסת, אנחנו רצים אחד אחרי השניה ואז היא רצה לדפי הציור והצבעים ואנחנו יושבים לצייר. בסוף אנחנו משמיעים מוסיקה רוקדים ומזמינים את מי שנמצא בבית להצטרף. סופו של התהליך הזה הוא מקלחת, בקבוק וצפיה בתוכנית טלוויזיה. הריטואל הזה ממש דומה למה שעשינו בכיתה באופן מפתיע ומרגש.

תנועה אוטנטית – תהליך

תיאור התהליך:

1. תנועה אוטנטית היא תנועה בה הגוף מוביל את עצמו. התהליך הינו בזוגות.  צריך לאפשר למשתתפים לבצע תנועה חופשית כאשר בן הזוג משמש “עד” ומתבונן ללא שיפטיות. 20 דקות.
2. שיחה בקבוצה:

לגוף יש חוכמה שאינה באה מהשכל.

הגוף זוכר והוא הולך אחרי הצרכים האמיתיים שלו.

העד המתבונן אינו צופה ואינו נצפה. העד מתבונן מהצד ללא שיפוטיות. העד מתנהג כמו אימא הכי טובה שאינה מתערבת. תנועה אוטנטית היא תנועה ראשונית שאינה מופרעת על ידי מחשבה. אם חושבים על התנועה היא נפסקת.

אם מתבוננים על השעון, הזמן הופך לשולט במקום שהזמן יהיה זמן טבע.

 תנועה אוטנטית נמצאת בהוויה. כאשר השכל נכנס לתמונה יוצאים מההוויה. במהלך התהליך יש להקשיב לגוף ולהניח לשכל. תנועה אוטנטית מתרחשת כאשר אדם רץ ביער בעצימת עניים, הגוף ימצא את הדרך ללא חוש הראיה. רק כאשר מתחילים לחשוב על

הפעולה תתרחש תקלה. העד המתבונן מכבד את נוכחות האדם שמבצע תנועה אוטנטית, כמו פצוע שמרפא את עצמו עם השפה והחוקים הפנימיים של עצמו.

החוויה:

במהלך התנועה האוטנטית הגוף שלי חיפש את התנוחה הנכונה והנוחה עבורו. דקות ארוכות פשוט הייתי עם הגוף ללא מחשבה. מפעם לפעם הייתי מתבונן בעצמי כעד על ההתרחשויות ובוחן מי באמת מוביל את מי, האם השכל את הגוף או שהגוף הוא שנותן הפעם הוראות לשכל. מי החליט לזוז. זה היה מרגש להיות העד שמתבונן על הדיאלוג שניהלו הגוף והמוח בניהם ולהבחין האם זו הייתה תנועה אוטנטית והגוף הוביל את עצמו מתוך החוכמה הפנימית שלו או המוח שוב נותן הוראות. בהלך התהליך התנועות שלי היו מאוד איטיות. מפעם לפעם שיניתי תנועה ותנוחה, כדי למצוא את המקום הנוח ביותר ותוך כדי התנועה גם להתבונן מי מוביל את התנועה. הגוף או השכל. התנועות שלי היו תנועות חייתיות בסיסיות ללא מגבלות וללא חשש איך אני נראה או מה יגידו עלי. זה היה נפלא כי בסופו של דבר מצאתי את עצמי מתבונן על עצמי מתבונן בעצמי.  את התהליך הזה אני מאמץ כמטפל וכמורה. אני מניח שבמהלך העבודה על התרגיל עם אחרים אתרגל אותו בעצמי ודרכו אוכל למצוא את דניאל האוטנטי.

 ציורים ומתנות – תהליך

תיאור התהליך:

1. מניחים גליון נייר על הרצפה או על הקיר ורוקדים לידו לצלילי מוסיקה קצבית
2. מציירים על הנייר תוך כדי ריקוד והקשבה למוסיקה.
3. רישום החוויה ביומן
4. כל משתתף כותב לכל אחד מהמשתתפים בקבוצה, על פיסת נייר, מילה אחת או משפט ומניח ליד הציור. הפתקים שכל אחד נותן לחברו הן מתנות ובדרך זו להתייחס אליהן.
5. כל משתתף אוסף את כל פיסות הנייר (המתנות) שקיבל ומחבר מהם שיר.

גדילה, התפתחות, אל האור.”

6. שיתוף בקבוצות קטנות
7. שיתוף בקבוצה

 החוויה:

מעולם לא רקדתי לפני נייר לבן תלוי על קיר, זה היה משב רוח רענן וייחודי. המשכתי לרקוד ולצייר בו זמנית. הצבעים והקוים היו ריקוד והריקוד היה ציור. הציור היה פועל יוצא של הריקוד. הריקוד שלי היה חד, מהיר ואקסטטי כמו הציור וכאשר עברתי לתנועות עגולות וממושכות כך היה גם הציור. הריקוד צייר את הציור שלי.

כאשר כתבתי לכל אחד מהחברים שלי פתק, הרגשתי שאני נותן מתנה מיוחדת לכל אחד. וכך היה גם לגבי. היה בי מתח גדול עד שקראתי את כל הפתקים שקיבלתי. זה היה מרגש  בעוצמה גדולה יותר ממצבים בהם קיבלתי מתנות לא כתובות. נראה כי כאשר כותבים לי משהו אישי, אותי זה מרגש הרבה יותר ממתנה שנרכשה מחנות.

השיר אותו יצרתי מעשרים ושמונה מתנות שקיבלתי:

“נגיעות רכות, ריקוד נפלא עולה מן האש, מבטן האדמה עד לשערי שמים, דרך נביטה, גדילה, התפתחות אל האור”

השיר מבטא לחלוטין את מהות הציור כפי שהתכוונתי לצייר אותו. העובדה שרגשותי נחשפו לחלוטין דרך הציור שציירתי, היא בעיני פלא שאסור לשכוח אותו והוא נובע מהידיעה הפשוטה שכל האמנויות הן שפות שונות של אותה אמת. האמת יכולה להאמר דרך מילים או דרך ציור, או דרך ריקוד, קולות ותנועה. כל האמנויות יביאו את אותה האמת בשפות שונות.

מדיטציית 5 האלמנטים

מדיטציית 5 האלמנטים משלבת נשימות בשילוב דמיון מודרך, עבודה אנרגטית ועבודת ידיים.

1. אלמנט אדמה – מניחים אגודל על זרת, מכוונים לאדמה, מביאים צבע אדום לאיזור צ’קרת הבסיס, משמיעים קול נמוך עם ההיגוי אהה שואפים אויר פנימה דרך האף ונושפים החוצה דרך האף. עושים את הפעולה שלוש פעמים ברציפות.
2. אלמנט מים – מצמידים אגודל לקמיצה, מכוונים לאיזור המין, מביאים צבע כתום לאיזור צ’קרת המין, משמיעים קול עם ההיגוי אוו שואפים אויר פנימה דרך האף ונושפים החוצה דרך הפה. עושים את הפעולה שלוש פעמים ברציפות.
3. אלמנט אש – מצמידים אגודל לאמה, מכוונים לאיזור מקלעת השמש, מביאים לשם צבע צהוב, משמיעים קול עם ההיגוי אה (שאלה) שואפים אויר פנימה דרך הפה ונושפים החוצה דרך האף. עושים את הפעולה שלוש פעמים ברציפות.
4. אלמנט אויר – מצמידים אגודל לאצבע אצבע, מכוונים לאיזור הגרון, מביאים לשם צבע ירוק, משמיעים קול עם ההיגוי אה (מהבטן) שואפים אויר פנימה דרך הפה ונושפים החוצה דרך הפה. עושים את הפעולה שלוש פעמים ברציפות.

5. אלמנט אתר – מצמידים אגודל לכל האצבעות, מכוונים לאיזור הראש, מביאים לשם צבע אינדיגו, משמיעים קול עם ההיגוי איי שואפים אויר פנימה דרך הפה והאף ביחד ונושפים החוצה דרך הפה והאף ביחד. עושים את הפעולה שלוש פעמים ברציפות.

החוויה:

במהלך המדיטציה הגוף שלי עבר טלטלה עזה, הזעתי מאוד. עברתי תהליך ניקוי מאוד חזק. נזלתי מכל מקום אפשרי ונתתי לזה להתרחש בלי הפרעות. עברתי כיול מחדש והתכווננות. התהליך נגע ברבדים עמוקים. לא יכולתי להמנע מלהביא את המגן דוד  עם האותיות י ה ו ה

והם הגבירו עוד יותר את עוצמת החוויה. במדיטציה הזו הייתי לגמרי צופה בצופה. התבוננתי במתבונן. כמו יצאתי מן הגוף והתבוננתי על מה שקורה. לאחר המדיטציה התבוננתי בציור שלי וראיתי שאני לא באותו מקום. אני המשכתי הלאה למקום חדש, התהליכים הזיזו אותי.

טיפול במגע וקול – תהליך

תיאור:

עובדים בזוגות. המטופל שוכב והמטפל יושב סזה או פרח הלוטוס.

1. עוברים עם הידיים מעל גוף המטופל ומקרינים אנרגיה
2. עוברים עם הידיים ונוגעים קלות בגוף המטופל ומעבירים תחושות של חמלה ואהבה
3. מתופפים עם אצבעות הידיים על גוף המטופל ומחדירים את כוח החיים
4. לוחצים עם האצבעות ועם כף היד על גוף המטופל ומכילים את יכולות המטופל
5. משמיעים קולות על גוף המטופל ויוצרים תנועות אנרגיה להעצמת התהליך כולו

  החוויה

השילוב של קולות ומגע בצורות שונות היה עוצמתי ומיוחד. הקולות השונים, הגובה והעוצמה יצרו צורות ותדרים אחרים בגוף. כאשר קמתי מהטיפול הייתי לגמרי סחרחרה וניכר היה שהקולות בשילוב המגע חוללו שינוי לא מודע ביכולות שלי.

ראיון עם הציור שלי – תהליך

עובדים בשלשות. אחד מראיין, השני מרואיין על הציור שצייר והשלישי רושם.

המראיין צריך לשאול חלקים מהציור כמו קו או נקודה בגוף ראשון. המרואיין צריך לענות כמו הוא היה הקו או הנקודה אליה מכוונות השאלות. שאלות מנחות למראיין:

1. התבונן על הציור תצביע על נקודה או על קו ושאל “מי אתה”
2. “מה אתה רוצה”
3. “מה אתה צריך”

להלן תקציר מהראיון לצורך המחשה של איך התהליך התגלגל.

סיגלית המראיינת הצביעה על גבעונת בצד הציור ושאלה “מי אתה?”

ואני עניתי: “אני גיבנת, חריגה, משהו שאינו קשור לשום מקום”

סיגלית: “מה אתה צריך”

אני: שיורידו לי את הבליטה”

אחר כך היא הצביעה על הסולם שעולה למעלה למעלה ושאלה “מי אתה? “

אני עניתי: “אני האור”

סיגלית: “מה אתה צריך?”

אני: “אני צריך שהגבנת המכוערת תחייך, אני כאן עבור הגיבנת המכוערת, נולדתי רק עבורה, זו תכלית חיי.

סיגלית מצביעה שוב על הגבעה ושואלת: “מה את מרגישה?”

אני: “אני גיבנת מכוערת ולא ידעתי שיש כאן מישהו שרוצה לעזור לי, לחשוב שהאור נוצר רק עבורי, זה באמת מנחם אותי ואפילו מעלה חיוך על פני”.

החוויה

אני לא ראיתי את הגבעה עליה הצביעה סיגלית בראיון ועליה היא בנתה את הראיון כולו. לא היה עולה בדעתי לפתח דיאלוג בין הגבעה בציור שלי לבין הסולם שהפך פתאום לאור שלם.

הסיפור נרקם תוך כדי אימות ועימות של המראיינת את מי שצייר את הציור וכעת הוא נמצא מול אדם שחושף את רגשותיו העמוקים ביותר, אותן רגשות חבויים עמוק בתת מודע ומתברר שרק אני לא רואה אותן. הציור מגלה אותן פעם אחר פעם בקלות בלתי נסבלת.

האינטגרציה

תהליך האינטגרציה סוף סוף הבהיר את התמונה כולה והראה איך חתיכות הפזל הופכות לתמונה אחת שלמה.

תיאור התהליך:

1. כתוב סיפור מהדמות שיצרת במהלך הקורס. כל חלק בציור הוא דמות. הדמויות נפגשות ויוצרות סיפור. הסיפור צריך להכיל כותרת, אמצע וסוף.
2. שתפו בקבוצות הקטנות.
3. הכינו מופע הכולל את ארבעת הסיפורים של הקבוצה הקטנה. צרו אינטגרציה על הבמה של כל העבודה שבוצעה בקורס. שלבו במופע שלכם: מגע, תנועה, קולות, צלילים, צבעים, מילים, הסיפור, הציורים והפסלים.
4. ההופעה – כל קבוצה קטנה תופיע בפני הקבוצה הגדולה
5. השיתוף, הסיכום, התודה והברכה.

 החוויה

היום האחרון והאינטגרציה זו גולת הכותרת והחלק היצירתי השופע ביותר מבחינתי.

ראשית כתבתי סיפור. במשך שעה אחת בלבד יצא לי סיפור שהוא בעיני יצירה ממש “הגיבנת המכוערת”. לאחר שערכתי בו את השינויים וכתבתי אותו כפי שהוא מופיע בתחילת העבודה הזו, אני עומד להפיק ממנו ספר מצוייר ואפיץ אותו בחנויות עם הקדמה “איך הוא נולד”. זו הייתה אינטגרציה בהתגלמותה. כל מה שחוויתי במהלך השבוע “נשפך”, “פרץ” החוצה. יצא סיפור ומופע. הסיפור והמופע הם תוצאה משולבת, משוקללת ומאוזנת של ריקוד, ציור, תנועה, הרפיה, תנועה אוטנטית, מדיטציה של קולות, צבעים בשילוב “מודרה”, תרפיה של קולות ומגע, ראיון עם הציור שלי, עבודה בקבוצות, שיתופים. צילומים, והרבה  חיבוקים ואהבה.

קורס זה נלמד במסגרת לימודי תעודה, במגמות –  לימודי נטורופתיה ,  לימודי פסיכותרפיה,  לימודי אימון אישי

השפות המרובות

משוב לציור של אדם אחר באמצעות ריקוד הוא שפה ייחודית שהביטוי שלה הוא פשוט ואינו מצריך ידע מוקדם בציור, בריקוד או באנגלית. משוב של תנועה לציור הוא המשוב הישיר והחזק ביותר שחוויתי מעודי.

החקירה העצמית שלי מתחילה בהבנה בסיסית שבני אדם מדברים בשפות שונות. הבנתי שאני יכול לדבר דרך מילים ודיבור כמו שאני יודע, ואני יכול גם לדבר באמצעות מבט ותחושות, באמצעות תנועה בגוף, אני יכול גם לדבר דרך ציור או כתיבה, דרך רישום, דרך פיסול, שירה או ריקוד. הדבר המפתיע ביותר הוא שגם הציור מדבר אלי. הפסל רוצה לעצב את עצמו והציור רוצה שיציירו אותו. הקירות בחדר רוצים שיתבוננו בהם או יתלו עליהם ציורים והדפים רוצים שיכתבו או יציירו עליהם. הבנתי שאני יכול לדבר עם בני אדם כמו עם חפצים ותמונות. כל יצור ביקום מבטא את עצמו בשפה הייחודית שלו. התמונה מדברת בשפה שלה, המים והפרחים מדברים בשפה משלהם וכולם מבינים את כולם באורח פלא. בהתחלה זה נראה מוזר ומשונה, אבל במשך הזמן הבנתי שמתקיימת מערכת יחסים בין החי עם הדומם, ובין הדומם והמדבר עם הצומח ועם אמא אדמה. הכל קשור בדרך מופלאה וכולם מדברים עם כולם בשפות שונות ומרובות. המפתיע היה לראות אנשים מדברים באנגלית מבלי לדעת לדבר אנגלית באמת ורק המבט ותנועות הגוף הסגירו את משמעות העמוקה של הדברים אותם רצו לומר.

הבנתי שהתחושות שלי כרגע לא תהיינה התחושות שלי בעוד חמש דקות והן תהיינה אחרות שוב בעוד יומיים. השפה היא ייחודית והיא נאמרת בדרך שאינה חוזרת על עצמה. כל משפט שנאמר הינו חד פעמי, בין אם הוא נאמר דרך מילים, דרך ציור, ריקוד, תחושות או מוסיקה. מריחה של צבע על גבי נייר הוא משפט שנאמר על ידי המצייר לנייר שעליו הוא מצייר. והציור עונה לו בדרך ייחודית שרק הצייר מבין וחש.

הבנתי שתרגום מילים משפה לשפה הוא מעשה יצירתי שמקרב את האדם אל הבורא בדרך מופלאה. הבנתי שכל חפץ תחת השמיים מדבר בשפה משלו, והבנתי גם שניתן לבצע תרגום משפה לשפה.

מאמר יתורגם לציור, וציור מתורגם לתנועה, התנועה תהפוך למוסיקה, והמוסיקה תתורגם למשחק, המשחק יתורגם לשיר והשיר יתורגם לציור. כולם מדברים על אותו הדבר בשפות שונות. השפות המרובות הן שמסבירות את ריבוי האמיתות בכל תחום. לכל אדם יש אמת ייחודית והיא השפה הייחודית בה הוא מדבר. גם כאשר מבינים את שפת הדיבור של אדם, עדיין הוא מדבר ב”שפה” הייחודית שלו באמצעות מילים מוכרות.

מורים ידברו בשפות שונות על אותו נושא, נהגים יגיעו לאותו מקום בדרכים שונות.

 אחד התהליכים, לפני שהתחלתי לצייר, חשתי תחושה מאוד חזקה ליצור, לא ידעתי מה אני עומד ליצור ובטחתי בתהליך שאני עומד לעבור, התחושות שלי היו עזות וביטאו באופן ברור משהו שרק תחושות יודעות לומר בשפה המיוחדת להן. התחלתי לצייר, משכתי במכחול, לא הובלתי את הקווים או את הצבע, עבדנו ביחד, אני והמכחול היינו כמו שני רקדנים ברחבת הריקודים. המכחול הוביל אותי ואני הנחתי לו להוביל ואחר כך אני הובלתי והוא הניח לי להוביל, היה לי ברור שאני מדבר כעת בשפה של המכחול והוא מדבר אלי. המכחול גורם לי הנאה גדולה ואני גורם לו לשיכרון חושים. חשתי את הרצון שלו להתבטא ולממש את עצמו כמכחול ואני צבעתי איתו כמו כנר שמנגן על כינור, כמו שני חברים שיושבים ומדברים בניהם.

כל מה שידעתי וכל מה שלא ידעתי על צבעים ומכחול, על בד ונייר, על הטכניקות השונות נעלמו, כמו נוצר חלל ריק – לא כלום, חסר תכלית וללא משמעות. משכתי במכחול למעלה ולמטה, ביצעתי פירואטים על הנייר, הייתי “אני” בלי ידיעה או חוסר ידיעה. היינו לגמרי אנחנו, אני והמכחול והציור בשיחה אינטימית, רקדנו ועשינו אהבה. גם הצבעים היו חברים טובים והוסיפו את חלקם לשיחה. הצבעים היו שם עבורנו, הם נמרחו היכן שאני והמכחול הובלנו. הם התבוננו והתלחשו בניהם ויצרו קשרים וחיבורים של צבע ואני חשתי שאני נמצא בעולם מוזר של חפצים מדברים. הם משוחחים בניהם, אני משוחח איתם והם איתי וכמו זו הייתה פעולה טבעית. זו הייתה עבודה של אמן, חשתי אמן בכל המובנים. חשתי את התחושה הנפלאה של יצירה שאינה חוזרת על עצמה. האמנות הפכה לידיעה שאמנם כך פועלים הדברים ואני לא הוזה איזו הזיה של מי שיצא מדעתו. דווקא ברגעים אלה ידעתי שאני חוזר לדעתי, לתחושה של אחדות עם עצמי ועם אמא אדמה.

אני מבין היטב את תחושתו של הצייר שרוקד וקופץ ומדבר עם הציור שהוא מצייר דרך המכחול והצבעים והבד והמים והאורות, והקירות שמתבוננים, כולם בשיחה ובריקוד והרמוניה שרק מי שנמצא בתוכה מבין את מעשה האמן. כי רק כך נוצרות יצירות גדולות, רק כאשר נוצרת שפה אחת בין הצייר לציור. כאשר כל אדם ידבר בשפה הייחודית שלו מתוך ידיעה שכל היקום מקשיב ומשתף פעולה, כמו ריקוד, כמו תזמורת שמנגנת בכלים שונים ובשפות שונות, תתרחש ההרמוניה שאנו כה מייחלים לה. שפת האמנים היוצרים.

לפני שהתחלתי לצייר הייתי מהוסס, כמו לא רציתי לעבוד עם הציור וראה זה פלא גם הציור ענה לי באותו מטבע, גם הוא לא ממש רצה לעבוד איתי. אט אט ראיתי בהתנגדות שלי ובמכשולים שהערמתי פתח ואפשרות ובמקום להתמסר לספקות ביכולת שלי לצייר, החלטתי לסמוך על התהליך ולהיות בטוח שאיך שלא תהייה התוצאה, אני אלמד משהו מהתהליך. בלי להבין מה אני עושה, פשוט לעשות ולראות לאן זה לוקח אותי. ברגע שבטחתי בתהליך ובעשייה שלי כאן ועכשיו. ההתנגדויות הפכו לאבני דרך ולמורה דרך. ברגעים האלה התחלתי לכבד את ההתנגדויות שלי. התחלתי לצייר, הציור היה ביטוי אישי ייחודי, עמדה אישית שלי,

 שיחה שאני שוחחתי עם הנייר שעליו ציירתי, שפה ייחודית שאני יצרתי. כך החל הציור שלי לרקום עור וגידים והציור בעצמו החל לצייר את עצמו. אני ציירתי אותו והוא צייר אותי וכך השיחה בינינו קלחה, כך עשינו אהבה שעה ארוכה.

הבנתי שככל שאני מאפשר לאי סדר להיות, כך נוצר סדר חדש. בהתחלה זה נראה מאולץ ומלאכותי ולא טבעי, אבל ככל שהחזקתי בתמונה ואחזתי בה כך היא הלכה והפכה למשהו ממשי ואמיתי עבורי. הצהרתי מחדש שוב ושוב על דברים שהאמנתי בהם, יצאתי מהמסגרת אל הדמיון הבלתי מוגבל ושמרתי על מי שאני. הבנתי שככל שאני מביא את עצמי ואת הייחודיות שלי כך אני נוגע יותר ויותר ויוצר מרקם יחסים מיוחד עם הציור שלי. ראיתי שככל שאני “אני”, כך אני יכול להיות כל דבר. יכולתי להיות ציור או צבע, יכולתי להיות הנייר עליו ציירתי. הייתי הקירות והנורות וגם המזגן שחימם את הגוף. במידה גדולה של הפתעה יכולתי להתבונן בחברי המציירים לידי ולהיות באופן מושלם כל אחד מהם ולהיות הם ולהשתלב בצורה מושלמת בקבוצה שעימה עבדתי.

המקום הזה שאליו יכולתי לקחת את עצמי היה כמו הופעה של דמויות רבות על במה אחת.

כל דמות שמרה על המקום המיוחד שלה. אני שמרתי על האדם המיוחד שבי, המכחול שמר על הייחודיות שלו וכל צבע ביטא את עצמו ואישיותו הייחודית. הקירות המתבוננים, כל אחד מחברי הקבוצה והאביזרים שאיתם הוא עבד, שמרו על הייחודיות שלהם ועל הדרך הייחודית שלהם לבטא את עצמם. כולנו היינו על במה אחת, כל אחד היה עמוק בתוך התפקיד הייחודי שלו. המקום הייחודי של כל אחד מהמשתתפים יצר ניגודים, סתירה ורצונות שונים ומעמתים.

העובדה הזאת היא שאפשרה את נוכחות ההרמוניה ואת האחדות האחת. דווקא כאשר כל אחד נמצא עם עצמו ועם הייחודיות שלו צומחת היכולת להכיל. ופתאום זה נראה כמו תזמורת שמנגנת בהרמוניה מופלאה והמנצח על התזמורת היה הנוכחות של כל אחד. שפות מרובות שיצרו שפה אחת.

ריפוי דרך אמנויות

העובדה שכל משתתף נכנס לתהליך בלי מחשבה, בלי שיפוט, בלי הכנה מדוקדקת מה “אני הולך לעשות”, “איך זה ייראה בעיני אחרים”, מה יהיה אם אכשל”, דווקא מהמקום הזה, זה היה אפשרי. היכולת להאמין בעצמי היא שאפשרה לתהליך להתרחש בדרך מופלאה.

רק מהמקום הזה נוכחתי בעוצמת היצירתיות ובכוח הריפוי שהאמנות מעניקה. ריפוי דרך אמנות ויצירתיות היא דרך פשוטה כל כך וזמינה כל כך שזה מופלא בעיני. ראיתי איך אמנות מרפאה אנשים, ראיתי שככל שאני מתמסר יותר לתהליך, נכנע לחלוטין להתרחשויות, כך האהבה שבי מתחזקת ומתעצמת. כך עוצמת האנרגיה גוברת וכוח הריפוי נוכח בעוצמה גדולה יותר. ה”כניעה” שלי לתהליך הייתה אפשרית כאשר אמרתי לעצמי “הרגע הנוכחי הזה הוא הרגע החשוב ביותר בחיי”, בטחתי בתהליך ובטחתי בעצמי, ידעתי שהציור שלי יראה לי משהו שלא ראיתי קודם מעולם, ידעתי שהעובדה שאני עושה את העבודה שלי מתוך אמונה חזקה תסייע לי להבין מי אני, ידעתי שמשהו טוב עומד להגיע. תשומת הלב שלי וההתבוננות הממוקדת בכל מה שסביבי ובעצמי במהלך התהליך חיזקה את הידיעה שאני במקום בטוח לחלוטין. כל התהליך היה תהליך מרפא ומועיל בדרך שרק מי שחווה את החוויה יוכל להבין באמת.

אני, שחוויתי את החוויה פעמים רבות, עדיין איני יכול לבטא אותה במילים כך שזה יתאר את החוויה כולה. מילים הם שפה שניתן לתרגם לציור ואחר כך לתרגם את הציור לריקוד ושוב לתרגם את הריקוד לשירה ואחר כך לחזור ולבטא במילים את השירה. אבל  שיר אינו מילים ומילים אינם ציור או ריקוד או אכילה, או מגע. לכל פעולה אמנותית יש שפה שנוגעת ברובד אחר במהות שלנו. כל שפה נגעה בי בדרך ייחודית וברובד שונה. אני יכול לתרגם שפה אחת לשפה אחרת בדרך שרק אני חש באמצעות השפות השונות  את האפשרויות השונות שאני מכיל. אבל לעולם איני יכול לבטא במילים ריקוד, וריקוד אינו יכול לעולם להביע את מה שציור או פיסול יכולים להביע. הבנתי שאני יכול לתאר במילים את התחושות שלי מהעבודה שעשיתי כאשר ציירתי את הציור, אבל זה לא יהיה לעולם כמו לצייר. מילים הם מילים וציור הוא ציור ולמרות שאני יכול לתרגם שפה אחת לשפה אחרת. אין תחליף להתנסות בכל השפות שהבריאה העניקה לנו. הילינג אפשרי דרך כל שפה אמנותית. מתוך העבודה בשפות אמנותיות שונות אני יכול לומר שכל שפה מרפאה בדרך שונה וייחודית. לכל שפה יש את המקום המיוחד בו היא יכולה לעשות מה ששפה אחרת אינה יכולה. אני יודע שריבוי בפעילות אמנותית על גווניה הרבים יאפשר נגיעה ברבדים שונים ורדומים, יעיר אותם ויאפשר להם לבטא את עצמם דרך האמנויות השונות לצורך ריפוי.

לסיכום

נטלי רוג’רס בספרה “the creative connection”    (עמ’ 3) אומרת:  “כאשר מתרגלים אמנויות לצורך ריפוי עצמי או למטרות טיפוליות, אנחנו לא צריכים להיות מוטרדים מהמראה היפה של האמנויות, מהדיקדוק ויכולת הכתיבה, או מההרמוניה המתקבלת מהשיר. אנו משתמשים באמנויות כדי לשחרר, כדי לבטא את עצמנו, ולהרגע. אנחנו יכולים לגעת בפנימיותנו דרך למידה של הסמלים  והמסרים המטאפוריים.

האמנויות מדברות אלינו, אם רק  נאפשר למסרים להגיע אלינו ”  (תרגום חופשי שלי)

העצה של רוג’רס הנחתה אותי לאורך כל האינטנסיב. היה לי ברור שלא טיב הציור, איכות השירה שלי הם שיעשו עבורי את העבודה, אלא דווקא היכולת לבטא את עצמי ללא חשש איך אני נראה ומה התוצאה ה”אמנותית” המתקבלת היא שאיפשרה את הביטוי האישי.

לעיתים מצאתי את עצמי נוזל כולי מכל מקום אפשרי ודווקא שם היו כמה חברים בקבוצה שהתקרבו מאוד וביטאו את אהבתם בדרכים שונות כולל חיבוק קרוב.

“לבטוח בתהליך” זו עצה נפלאה שחזר עליה פרופ’ שון מקניף פעם אחר פעם באינטנסיב הראשון שעברתי בלסלי . לו לא הייתי נותן אימון בתהליך, לא הייתי יכול להגיע לשלב האינטגרציה ולהבין את כל התהליך. היו רגעים בהם ריחפה השאלה “לאן הוא לוקח אותנו?”

ושמעתי אותו אומר : “בריאות היא ללכת אחרי ההבטחה”

המידע האנושי מכפיל את עצמו אחת לשנתיים, רק הדי אן איי מכיל הכל. רובו של המידע שאדם צובר במהלך חייו האישיים נמצא בתת מודע. לתהליכים עם אמנויות יש את היכולת לחשוף את המידע המצוי בתת מודע. המידע הזה רוצה לצאת. הוא לעיתים זועק “תנו לי לצאת”

תרפיות הוליסטיות המשלבות אמנויות והתנסויות באמנויות חושפות את מה שעומד מאחורי ההתנהגות. הן חושפות את הסיבה, ואת מה שעומד מאחורי המחשבה. האמנויות אינן עוסקות בסימפטום שהוא כידוע נראה כאן ועכשיו. ולכן העבודה באמנויות אינה מראה תמיד תוצאות שאפשר להעלות אותן אל המודע כאן ועכשיו.

תת המודע הוא כמו צל, כמו הציור והריקוד, התנועה ויתר האמנויות. הן מוכנות להחשף ולהתגלות אבל רק ממקום מחבואם. הן משחקות את המשחק שהחיים הבטיחו.

תת המודע אינו מוכן לקחת את החיים ברצינות אבל הוא בהחלט מוכן לשחק ברצינות.

תת המודע רוצה לשחק, הוא מתחבא מאחרי הציורים, הפסלים, הריקוד, התנועה הכתיבה והמחזה. הוא רוצה לשחק. ואם אתה כמטפל או מורה אוהב לשחק יתכן שכל מה שאתה צריך לדעת על המטופל שלך יהיה גלוי לעיניך דרך המשחק.

 אני זוכר את הרגעים הראשונים של האינטנסיב. מיטשל אמר בפשטות “אנחנו הולכים לשחק ביחד”. אני חושב שזו הכותרת המדויקת ביותר ששמעתי מעודי הקשורה לבריאות הוליסטית. ואמנם בעיני טיפול דרך אמנויות הוא משחק.

מיטשל אמר משפט נוסף שנחת עמוק בתודעה שלי  “מורה לא אומר מה לעשות ומה לא לעשות, מורה צריך להראות לך איך להיות מודע, המודעות תגיד לך מה עליך לעשות”

 שלדון ב. קופ (1999, עמ’ 185) בספרו “אם תפגוש את הבודהה בדרך הרוג אותו” אומר: “באם הוא עולה רגל או נוסע המחפש שילמדו אותו את האמת (או משהו) התלמיד לומד רק שאין דבר שמישהו אחר יכול ללמד אותו. הוא לומד, אחרי שהוא מוכן לוותר על כך שילמדו אותו, שהוא כבר יודע איך לחיות, שזה כלול בסיפור שלו.

הכל הוא בדיוק מה שנראה שהוא! אין שם משמעויות נסתרות. לפני שהוא מגיע להארה, אדם קם בכל בוקר ועובד כל היום בשדותיו, חוזר הביתה לאכול ארוחת ערב, הולך למיטה,

עושה אהבה עם אשתו, ונרדם. אבל אחרי שהשיג הארה, אדם קם בכל בוקר ועובד כל היום בשדותיו, חוזר הביתה לאכול ארוחת ערב, הולך למיטה, עושה אהבה עם אשתו, ונרדם.

דרך הזן לראות את האמת היא מבעד לעיני היום – יום שלך. זה רק הפקפוק חסר הרגש בחיים כמו שהם שמסבך אדם בקשרים. אדם לא זקוק לתשובה כדי למצוא שלווה. הוא צריך רק להימנע, לחדול מהטלת הספק המיותרת, הריקנית. סוד ההארה הוא – כשאתה רעב, תאכל, וכשאתה עייף, תישן.

המאסטר של הזן מזהיר: “אם תפגוש את הבודהה בדרך, הרוג אותו!” אזהרה זו מצביעה על כך שכל משמעות שבאה מחוץ לעצמנו איננה אמיתית. כל אחד מאיתנו כבר השיג את דרגת הבודהה. עלינו רק לזהות זאת. פילוסופיה, דת, אהבת המולדת, כל אלה אלילים ריקים. המשמעות היחידה בחיינו היא זו שכל אחד מאיתנו מביא אליהם. הריגת הבודהה בדרך, פירושה להרוס את התקווה שכל דבר מחוץ לעצמנו יוכל להיות המאסטר שלנו.”

הגוף הוא הדבר האישי ביותר שלי, והסובייקטיבי ביותר. הוא חכם וזוכר, הוא אינו משקר ואינו עושה מניפולציות. כאשר הוא כואב הוא כואב. הוא המשרת הנאמן ביותר שלי, הוא מתמיד ומתאמץ ועושה גם את העבודות השחורות וגם את כל העבודות העדינות עבורי,

הוא נעים ומלטף ומענג. הוא יודע לעשות אהבה, הוא אמיתי בלי סיפורים. הוא הבית שלי והמקדש שלי. הוא לומד ויודע איך ללמוד. הוא המורה הטוב ביותר שלי. הוא המאסטר שלי אין צורך לחפש בחוץ.

אם אפגוש את הבודהה בדרך, אהרוג אותו.

מקורות

גרדנר, ה. (1996). אינטליגנציות מרובות: התיאוריה הלכה למעשה. מכון ברנקו וייס

לטיפוח החשיבה.

וליצקר, מ. (1999) (עורכת). אסופה: הערכה חינוכית כמנוף לשיפור הלמידה. דרכים

להוראה ולהערכה רב-מימדית. מכללת אורנים, טבעון והטכניון, חיפה.

בן-דב, י. האם המדע טוב לבריאות (גרסה אלקטרונית) השיטה המדעית והרפואה החלופית

נדלה ביום 12/1/05 http://www.bendov.info/heb/mys/alternat.htm

קופ, שלדון ב. (1999) אם תפגוש את הבודהה בדרך הרוג אותו/העליה לרגל של מטופלי פסיכותרפיה. פראג הוצאה לאור. (תרגום מאנגלית: דורית גינת)

דיכטוולד, קן. (1992) גופנפש/ המקשר בין הגוף והאופי למען הבריאות השלמה. אלפא/זמורה ביתן.

Rogers, n. (2002)  the creative connection, expressive arts healing. Science & behavior books, inc. california.

Mcniff, s. (1992) art as medicineqcreating a therapy of the imagination. Shambhala, boston $ london

 מצורפות העבודות הבאות:    (חלקם בדיסק המצורף וחלקם בתוך העבודה)

1. הציור שלי – הגיבנת המכוערת והאור השלם
2. הקערה שלי
3. שיר א’ – הקלטה מתוך השיעור
4. שיר ב’ – הקלטה מתוך השיעור
5. הקבוצה – צילום קבוצתי
6. “הגיבנת המכוערת” – טיוטא לספר מאוייר