חווית מסע

הנושא נלמד במסגרת קורסים של לימודי רפואה משלימה אלטרנטיבית.
במסלול לימודי פסיכותרפיה

יום חמישי כ”ד באייר תשס”ה (2/6/05) הוא יום חניכה, טבילה ולידה שלי מחדש.

חודשים לפני הטבילה – זמן קצר אחרי תחילת הקורס “מבוא לשאמאניזם” –  נוצר בתוכי צורך בלתי מוסבר לטבול במעיין ליד ירושלים או בירושלים.

חשבתי שאתנסה בחוויה ואחר כך אוכל לקחת לשם תלמידים שלי בעצמי.

מהמחשבה הזו התחלתי את החקירה שלי. שאלתי חברים לכיתה (בלסלי) וקראתי על מעיינות באיזור ירושלים. למדתי שיש 70 מעיינות סביב ירושלים. לאט לאט גבר הרצון שלי עד שהייתי אחוז תזזית ממש, למצוא מקום כזה. ביקרתי בכל אתרי האינטרנט העוסקים בנושא, שאלתי מדריכי טיולים ושאלתי מכרים שגרים בירושלים ובסביבתה. הפכתי את העולם.

כאשר דיברנו בכיתה על יום  בטבע, לא היה לי מושג לאן אנחנו הולכים, אהבתי את מה שקרה לי בקורס בכל רגע ולכן לא הטריד אותי לאן לוקחים אותי, פשוט הלכתי.

גם כאשר היה רשום ביומן שלי מועד הסיור של הכיתה בירושלים, אני לא קשרתי ולא חשבתי שיהיה שם מעיין וטבילה.

כאשר אני מתבונן על המקום בו הייתי אז, אני מבין כרגע שגם אם היו מתארים בפני את החוויה על כל פרטיה, לא הייתי מבחין בקשר בין מה שחפשתי למה שעומד להגיע.

רק בכניסה לעין חינדק ראיתי את הקשר בין החיפושים שלי למקום בו אני נמצא,

ולכן עוצמת החוויה הייתה הפתעה גדולה ואוטנטית עבורי.

הכניסה למעיין בקבוצה נתנה לי תחושה של ביחד, הגנה, חיוניות, שייכות-  נאהב.

הקבוצה הנהדרת, אחיזת הידיים, הערבות ההדדית, המים הקרים, החושך, ההליכה השקטה, אמיר מוביל מלפנים וצילה מאספת ומגוננת מאחור –  כל אלה נתנו את המסגרת הנכונה, מתכון מוצלח לחניכה ולידה מחדש.

כאשר טבלתי במעיין, ספרתי תשע טבילות כמספר הכוחות הקוסמיים וכמספר המלאכים העולים ויורדים בסולם הספירות הקבלי של ספר יצירה.

9 הוא מספר מיוחד בעיני, העיצוב של המספר מתאר תינוק בתוך הרחם, רגע לפני הלידה.

9 הוא סיכום המספרים של תאריך הלידה שלי והוא גם סכום המספרים של שמי המלא. המספר 9 מלווה אותי בצורות שונות במהלך חיי והוא גם המספר שמסמל עבורי התחדשות ולידה מחדש.

טבלתי במי המעיין כך שראשי יהיה בתוך המים והרגליים שלי לא נוגעות ברצפה.

אחזתי את הראש בשתי ידי כאשר הייתי בתוך המיים וגם הצמדתי את שתי רגלי אל בטני, וכך בכל טבילה חשתי שאני עושה עוד צעד נוסף לקראת היציאה מהרחם. כאשר ראשי היה מחוץ למים שחררתי רעלים וקלקולים וכאשר הייתי בתוך המים קיבלתי שפע וצידה לדרך  לאחר הלידה מחדש.

ברגע שיצאתי מהמים כמו נמחק כל הזכרון הקודם ומשהו חדש התחיל.

ההרגשה הייתה של “אין” , “לא כלום”. אותה תחושה שאני מחפש בכל מדיטציה שאני עושה. לא להיות ממוקד, להניח לשליטה, להיות במקום של “אין” שבו הכל אפשרי עבורי, שם השליטה על חיי חוזרת לרשותי, שם המיקוד שלי הוא לא על משהו נפרד, שם המיקוד שלי מקושר ליכולת להכיל הכל. דרך דבר אחד להבחין בכל היש.

הבחנתי בחיוך של נוגה ובמבט של רונית, ברגישות של אמיר ובעץ שמבקש תודה על הצל שהוא מעניק. חשתי את האבנים ואת הרוח. חשתי את התינוק שפרץ אל העולם.

ואז הלכתי לחבק את העץ ולתת לו משהו שאני יכול לתת. אני רגיל לחבק אנשים, אני מחבק בכל הזדמנות. זו תחושה נפלאה לחבק אנשים. תמיד, אבל תמיד עולה מהחיבוק משהו מפתיע. חברות שמתהדקת, או חברות שנוצרת, דמעה שרוצה לצאת ודמעה שמתפרצת. אני יודע איך לחבק בני אדם, אבל לחבק עצים זה חדש.

והלכתי אל העץ וחיבקתי אותו חיבוק צמוד, חיבקתי אותו עם הידיים והראש, עם הרגליים והבטן, הייתי כולי בתוכו והוא כולו בתוכי עד שהפכנו לאחד.

חיבקתי את העץ בדרך שאני לא מעיז כאשר אני מחבק אנשים. העץ שלי היה נדיב כל כך כי אחרי זמן קצר הוא לא ידע אם הוא עץ או אני. ואני לא ידעתי אם זה אני או העץ שבתוכי.

 ובזמן שצללתי לתוך החוויה המחשבות חזרו לתהליך אחר שעשינו בכיתה.

שם בתהליך ההוא בדמיון שלי אני הפכתי לעץ והשורשים שלי השתרגו עמוק באדמה וראיתי את “השורשים” שלי את הסבא שלי ואת הסבתות. נזכרתי אז בכל החקירה שעשיתי כדי לאתר את שושלת היוחסין של המשפחה וחקרתי מאה שנים אחורנית ובחקירה שלי גיליתי שסבו של סבי הגיע למרוקו מהעיר לוצק שעל גבול פולין ורוסיה ומשם באה כל משפחתי ופתאום ראיתי את סבו של סבי עמוק בשורשים של העץ והוא דואג משם לשלוח כוחות ושפע. וראיתי את הגזע של העץ שסימל עבורי את ההווה, את המשפחה הקרובה שלי וכל מה שקורה בחיי כאן ועכשיו. וגם ראיתי את צמרת העץ שסימלה עבורי את העתיד, את הנכדים והנינים, התלמידים שלי והתלמידים שלהם. ראיתי ארבע דורות קדימה.

ראיתי את העלים שעוד לא צמחו.

והמחשבות על העבר, ההווה והעתיד חלפו במוחי וכל אותו הזמן המשכתי לחבק את העץ שם בעין חינדק. וכמו השתבשו לי הזמנים ולא זכרתי אם אני בתהליך בכיתה או בעין חינדק. הכל התערבב, ונתתי לזה להיות. לא רציתי להתעורר מחילופי הזמנים והמקומות. רק ידעתי ששני התהליכים קשורים האחד בשני ואחד משלים וסוגר מעגל עם האחר ואין זה חשוב כל כך שזה קרה בשני זמנים שונים ובמקומות נפרדים. החיבוק שלי את העץ שינה את הזמנים כמו את המקומות וברגעים המופלאים בהם חיבקתי את העץ הם לא היו נפרדים.

הזמנים והמקומות לא היו נפרדים, הם היו אחד.