הגשמת חלומות
28 במרץ 2013
תזונה נכונה
28 במרץ 2013

חנך לנער על פי דרכו

חנך לנער על פי דרכו –

החינוך לחופש ולשיוויון

מבוגרים, הורים ומורים משתמשים לעיתים בביטויי גנאי והשפלה כדי לשרת את הצורך האישי שלהם ולא את טובת הילד.
הילד לומד כי מה שמותר למבוגר אסור עבורו וכי הזדמנויות אינן ערך שמוקנה לכל אחד אלא ל”גדולים”, לחזקים ולבעלי המרפקים.
הפסיאכטר פינל שחי בתקופת המהפכה הצרפתית אמר כי חולי הנפש הם כמו כל אדם אחר אבל “הם מנוכרים לטבע האדם” כלומר לחירותו. הניראיי, הפסיכיאטר הצרפתי בן זמננו טוען כי מחלות הנפש הן מחלות החרות, חירותו של אדם באה לידי ביטוי ביכולת שלו להחליט איך לחיות את חייו באוטונומיה מלאה. (אוטו – עצמי, נומוס – חזק)
הביטוי הפשוט של אוטונומיה היא היכולת לחוקק חוקים ולנהל חיים שהביטוי שלהם הוא פנימי ומתוך התחשבות בהשפעות חיצוניות.
כאשר נפגעת היכולת של אדם לחיות חיים אוטונומיים ונשללת ממנו חירות המחשבה והמעשה, מופר האיזון הפנימי ומופיע שיבוש בנפשו.
ההסתגלות הנדרשת מאדם היא בין הרצון הפנימי שלו לבין הדרישות חיצוניות ממנו תוך שמירה על זהותו. עליו להיות גמיש וסתגלני לעולם החיצוני המשתנה בהתאם לגבולות שהוא קבע לשמירה על זהותו הפנימית. ילדים כמו מבוגרים הם בני אדם שונים אחד מהשני בדרגות האוטונומיה והחופש שהם מבקשים לעצמם כדי ליצור את האיזון הפנימי. אפשר לאפיין דרגות שונות של חירות שהן דרגות שונות של בריאות נפשית בהקבלה לזהויות שונות של אישיות. הזהות הפנימית מייצגת אשכול של תכונות שמתגבשות דרך תכונות גנטיות, השפעות סביבתיות, הרצונות הפנימיים, התנסויות, מאבקים, ההורים והמחנכים. כל אחד מהם מושך לכיוון אחר ושונה כך שהזהות הפנימית נאלצת לתפקד במסגרת סבך של קונפליקטים ומגמות סותרות. השסע הפנימי מתחיל כאשר הילד צריך להתמודד עם אמת משתנה, עם חוסר צדק ועם חוסר יושר, עם “לא”, עם שלילת החופש ועם ה”חושך” שיוצרים הורים ומחנכים בסביבת הילד, בדרך מודעת ובדרך לא מודעת.
ילדים רבים גדלים בחברה בה המבוגרים נהנים משיוויון וחופש אישי אבל מתייחסים לילד בחוסר שיוויון, הילד שגדל בחברה זו מבחין בחוסר איזון הקיים בין מה שהמבוגר מרשה לעצמו לבין מה שהוא מרשה לילד. הילד יודע שהמבוגרים שוללים ממנו את החופש בכל מיני טענות שזה לטובתו ומקפידים איתו הרבה יותר ממה שהם מוכנים להקפיד כלפי עצמם או כלפי מבוגרים אחרים. הוא מבחין מתי ההקפדה היתרה באה רק לספק את האגו של המבוגרים לאמור “אני אמרתי ואתה תעשה”, ומתי ההקפדה באה לשרת את טובת הילד.
יש משפחות בהם הילד שומע רוב הזמן: “אתה לא מבין את מה שאני מבין ולכן תעשה כמו שאני אומר לך”, “אינך יודע”, “אתה קטן”, “אתה טיפש”, “אין לך שכל”, “אין לך יכולת”, “תראה את השכן כמה הוא מצטיין בעוד אתה מפגר”, “אחיך תלמיד טוב יותר ממך”, “אחותך עוזרת בבית ואתה בטלן” ועוד כהנה וכהנה סיסמאות שחוזרות על עצמן כמו מנטרה. הילד שומע מהורים ומחנכים מספר רב של פעמים “תפסיק”, “די”, “לא”, ועוד פעם “לא”, “אל תעשה”, “אל תלך”, “אל תקח”… כל האמירות האלה באות ל”גמד” את הילד כדי להשיג תוצאה קלה ומהירה על ידי המבוגר, לעיתים כדי לתת למבוגר תחושת עליונות כנגד היכולת הבלתי מוסברת של הילד.
מבוגר או מחנך המתנהג בדרך זו חש כל כך “קטן”, חסר אונים ו”גמד” ליד הילד שהדרך עבורו להרגיש “גדול” תהייה ל”גמד” את הילד ולהפוך אותו ל”מדרכה” עליה הוא יכול לדרוך ולעלות בעזרתה. האמת היא שהמבוגר איבד שליטה ואינו יודע איך “לגבור” על הילד וברוב יאושו הוא משתמש בכל דרך כדי להשיג תוצאה.
התוצאה שהמבוגר או המחנך מקבלים בדרך כלל הפוכה, זה אינו הופך את הקשר עם הילד לטוב יותר או קל יותר ובכל מקרה התוצאה המתקבלת אינה לשביעות רצונו של המבוגר, אבל עבור הילד התהליך הזה הרסני ולעיתים גם בלתי הפיך.
התהליך הזה מראה בברור כי הילד חכם יותר ו”גדול” יותר מהמבוגר. המבוגר השתמש בסמכותו בדרך לא ישרה ולא הוגנת כדי להשיג יתרון על הילד ובכך הפר את האימון והאיזון העדין בינו ובין הילד.
כאשר הילד שומע כל היום “לא” עולה אסוציאציה של אסור, חושך, רע, טעות, בלבול, שקר, דאגה, פחד. הילד גדל מתוך תחושה שבחיים הכל שחור וחושך ואינו מקבל את האיזון הנחוץ לאמור – בחיים הכל מותר, הכל אור ונכון ויש כמה קוצים שוטים שיש לסלק משדה הפרחים.
הילד גדל מתוך תחושה שהחיים מלאי קוצים, זיוף והעמדת פנים, כאב וניצול ציני ועם העמדה הזו הוא צומח. על מנת להגן על עצמו מפגיעה נוספת הוא יחזיק בעמדה זו וגם ימצא דרך להגן על עצמו בעתיד.
ההתנגדיות שהמבוגר יוצר מול הילד, יוצרות התנגדויות אצל הילד כלפי המבוגר במידה דומה כמו מראה ומשוב שמייד מונפת כלפי המבוגר.
התוצאה המידית הפוכה מהציפיות של המבוגר. מצד אחד הילד אינו עושה את רצונו של המבוגר ומצד שני הוא מאזן את עצמו באופן מפתיע ב “לא” משלו כנגד ה “לא” של המבוגר. גם כאשר הילד עושה את רצונו של המבוגר הדבר נעשה מתוך פשרה, זלזול או חוסר עניין.
הכבוד שהמובגר נותן לילד הוא הכבוד שמחזיר הילד למבוגר, המלחמה שאוסר המבוגר על הילד זו המלחמה שהמבוגר “חינך” וגידל עליה את הילד והיא חוזרת אליו באותה עוצמה כמו הד, כדרך המשוב לחזור.
המבוגר בדרך כלל אינו יכול לעמוד בהתנגדות שיוצר הילד ולכן הוא מוותר לאחר מאבק קצר. המבוגר יודע שהמאבק אבוד מול הילד ובכל זאת הוא מתמיד להשתמש בדרך המאבק כדי להשיג מטרות “חינוכיות”. התנהגות הילד היא מראה ומשוב עבור המבוגר להבנה שהדרך אינה מובילה אל היעד הרצוי.
למרות ההתנגדויות שיוצר הילד כלפי המבוגר ולמרות ה”נצחונות” של הילד או של המבוגר, הדברים שנאמרו אינם נעלמים הם רק משנים צורה ולובשים צורה חדשה, הילד הקשיב וגם הפנים שהוא חסר יכולת, חסר ערך וטיפש. האמירות האלה מחלחלות אצל הילד ובמקרים אחדים הם יהיו האתגר בהם הוא עתיד להלחם כל חייו כדי לאזן את האמונות שלו על עצמו. כדי להוכיח לעצמו ולאחרים שהוא ראוי. הוא עתיד להקדיש את חייו להצלחה בתחום כלשהו. במקרים אחרים הילד יחיה בחוסר הערכה עצמית וזה יהיה האתגר עימו הוא יתמודד כל ימי חייו. הוא יאשים אחרים בכשלונות שלו, ויפיק את הרווח המשתנה מתפקיד “הקורבן”.
מבוגרים, הורים ומורים משתמשים בביטויי גנאי והשפלה כדי לשרת את הצורך שלהם ולא את הצורך של הילד. הילד לומד כי מה שמותר למבוגר אסור עבורו וכי השיוויון אינו ערך שמוקנה לכל אחד אלא ל”גדולים”, לחזקים ולבעלי המרפקים ובמקום ליצור בחברה, במשפחה ובבית הספר מעבדה להקניית ערכי שיוויון, חופש ודמוקרטיה, התוצאה עלולה להיות הפוכה.
הילד כפוף לרצונם הטוב של המבוגרים, לתסכולים, לגישות ולאמונות שגיבשו כתוצאה מנסיונם ומנסיון ההורים והסביבה שלהם. המבוגרים רוצים לדחוף בכל דרך את הגישה שלהם ולהקנות אותה לילד, “לטובת הילד” בעוד שהילד יודע שהגישה של ההורים והמחנכים אינה תואמת תמיד את תוכנית החיים שהוא בנה לעצמו. גם אם הילד תכנן לכלול עמדה של ההורים או המחנכים בתוכנית החיים שלו הם אינם מאפשרים לו ל”הרוויח” את הגישה החדשה ורק בשל העובדה שהם לוחצים הוא ידחה לשנים רבות את אימוץ הגישה עד שהוא יבחין שזה אינו קשור בשום צורה לעצה של הוריו או מחנכיו.
כאשר המבוגרים יודעים תמיד מה טוב לילד ומקפידים שהילד יבצע את מוצא פיהם, הם יוצרים אצל הילד נכות וחוסר מוטיבציה לקחת אחריות. כדי להצדיק את חוסר האחריות, מאשים הילד אחרים בכשלונות שלו ובבחירת התוכנית השגויה שלו לחיים.
הילד ישאף תמיד לאיזון, כאשר דוחפים אותו הוא מתנגד ודוחף בחזרה, כאשר “מגמדים” אותו הוא הופך את החולשה שלו לכלי העבודה העיקרי שלו בביצוע משימותיו, החולשה תהייה לעוצמה דרכה הוא ישיג את הההערכה ואת תשומת הלב מהסביבה, דרך המסכנות וה”קורבן” הוא ימצא מי שיעניק לו תשומת לב.
ילד כמו מבוגר חי מאהבה ותשומת לב, הערכה וקבלה והוא ישיג זאת בדרך של הצטיינות לטובת החברה או כנגדה, הוא ימצא את הדרך הקצרה והאפשרית עבורו. תפקיד המבוגר והמחנך להראות לו את הדרכים האפשריות לתועלתו ולתועלת החברה כולה, במקום “לחנך” אותו.
במקום לשלול מהילד את הזכויות המוקנות לכל מבוגר, אפשר וצריך להתייחס לילד וגם לתינוק עוד לפני שהוא נולד כאדם בעל זכויות שוות כמו מבוגר.
במקום שהילד יתאים את עצמו למסגרת, צריך שהמסגרת תתאים את עצמה לייחודיות שכל ילד מביא עימו.
במקום שהמחנך “יחנך” את הילד, המחנך צריך להעמיד כלים ולהאיר דרכים חלופיות כך שהילד יוכל לחנך את עצמו ולהיות “אפשרות”

חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל-פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי-יַזְקִין לֹא-יָסוּר מִמֶּנָּה.
משלי פרק כ”ב פסוק ו’

לוסקי
לוסקי
ד"ר דני לוסקי PhD - יוצר ומפתח שיטת לוסקי. מפתח מבחני איטליגנציה i32. ראש מכללת לוסקי. יו"ר הלשכה למקצועות בריאות משלימים, מנטור של מנהלי עסקים בכירים במשק. מטפל בשיטת לוסקי - רפואה משולבת - טיפול במחלות וכאב, טיפול זוגי, טיפול משפחתי, טיפול בחרדות, טיפול בדיכאון, טיפול בהפרעות אכילה. ד"ר לוסקי כתב 14 ספרים בנושאי חינוך, זוגיות, בריאות וסודות ההצלחה. 054-4497799