חרדות וכוח של תפילה
14 בדצמבר 2014
לא אעזוב אותך
15 בדצמבר 2014

חסימה בדיבור

חסימה בדיבור/ יונתן בר לב

כשאני ליד אנשים, אני מוצא תקיעות וחסימה בדיבור. בעבודה או עם חברים טובים, עם אנשים זרים או עם בני משפחה. לצערי בנוכחות אנשים אני מרגיש פעמים רבות מידה של מתח, אי-נוחות, תקיעות, חסימה. זה מופיע בכל הרבדים.
ברובד הפיזי – הנשימה נעשית שטחית. העיניים מתחילות לשרוף ולהתעייף. הגוף נסגר ומתכנס. הלסת יותר מוחזקת. מיתרי הקול נאלמים. אני מרגיש שחופש הביטוי נלקח ממני. ולפני זה – אפילו חופש המחשבה.
ברובד הרגשי – אני מרגיש שאני נסגר. שאין לי מקום. שאין לי חופש. אני מרגיש לפעמים חנוק, ובד”כ חסום. אני מרגיש שאני מוותר על משהו חשוב. שאני מזייף. שאני לא מביא את עצמי באמת.
ברובד השכלי – אני חושב מחשבות בזמן השיחה:
איך אני נראה עכשיו? האם הצד השני מרגיש שקשה לי?
האם הוא מבין שאני עסוק בעצמי? והאם הוא אוהב אותי למרות זאת?
אני עסוק בלעבד תחושות ורגשות שלי במהלך השיחה, ולא מתפנה להכיל את הצד השני. לא את תוכן המילים, ויותר חשוב מכך את ההוויה שלו.


הדיבור שלי יוצא מונוטוני, מנותק מרגש, שכלתני, בשליטה ובהקפדה על המילים. אלמנט החופש נגזל ממני.
זהו החופש שאני כל כך מחפש ומבקש בחיי.
ברובד הרוחני – אני עסוק בקבלה. לקבל אהבה ואישור מהצד השני. שיאהב אותי למרות הקושי שיש לי. שתעזור לי לפתוח את הלב. אני לא פנוי לתת חום וביטחון, מילה טובה. להקשיב למצוקה ולצורך של הצד השני. לאפשר גם לו לפרוץ גבולות בשיתוף כנה, פתוח ואותנטי.
אחד החלומות הגדולים שלי זה להיות חופשי בחברת אנשים אחרים. לבטא את השמחה שלי. לשתף אחרים בשמחה ובאהבה שלי, בקסם שלי. לשתף מהלב, לדבר באמת בתמימות ופתיחות. בלי פחד מה יגידו ומה יחשבו עלי. ישר ופשוט.
לדבר את מי שאני. את מה שבתוכי. את האמת שלי.
את מה שבוער בי ואת מה שמכעיס אותי, את מה שמרגש אותי ואת מה שמעניין אותי. לדבר את החלומות שלי והשאיפות שלי. ולשתוק כשמתחשק, בעיקר להיות חופשי ונאמן לעצמי.
אני מזמן לחיים שלי יותר כנות ופתיחות. להפסיק לזייף. להפסיק לְרצות. לשתף באמת את מה שאני מרגיש בלי חסמים. לדבר, לספר, לשחרר.
חברים טובים שלי. ההורים שלי. אחים שלי. כל האנשים שאני הכי אוהב – קשה לי לפתח איתם שיחה פתוחה וזורמת כי משהו בביטוי שלי חסום. אז באופן אבסורדי כשאני לבד אני מרגיש הרבה יותר קרוב לאנשים שאני אוהב. כי פתאום יש מימד של כנות ופתיחות שמופיע בחיים שלי רק כשאני לבד עם עצמי. ואז מתוך הכנות והפתיחות עולים דברים יפים. רגש אהבה יכול לעלות עם מחשבה על אנשים יקרים לי. ואני פתוח להגיד להם את מה שאני באמת מרגיש בלי חסמים ובלי פילטרים ובלי מעצורים. ככה פתוח בכנות בפשטות באמת בלי מסכות. וזה זורם וקליל ונעים וכיף.
תודה שאני לומד את המקום של שיתוף בחיים.
ברור לי שזה חסימה שאפשר לשחרר. דרושים אמון והתמדה והתמסרות ומוכנות להיפתח ואימון ותרגול וזה בסוף ישתחרר. אמן.
מה שאני רוצה באמת זה להיות נינוח ופתוח וזורם בחברת אנשים אחרים. להרגיש קליל.
היום זה מכביד עלי. יש כבדות בכל מה שנוגע לדיבור.
מה להגיד? האם להגיד? מה הצד השני חושב? איך זה נראה מהצד? האם הוא מרגיש טוב בחברתי? אלו מחשבות שלפעמים מופיעות ולפעמים הן בלתי מודעות. בכל מקרה החסימה פועלת יפה.
יש הרגל של מילדות של ריצוי האחר. שלכולם יהיה טוב, שירגישו טוב ונעים. אך בפועל הריצוי מרוקן אותי משמחה ובוודאי לא מועיל לאף אחד.
נתינה אמיתית מגיעה בשמחה. ממקום שטוב לי בחיים. ממקום שאני אוהב את עצמי ומקבל. ממקום של שקט ושלום פנימי. ואז אפשר להקשיב. ולתת. ולהיות. ולחוות.
ואז הדיבור יותר זורם והוא שופע נתינה וחום.
אוטומטית כשאני בחברת בנאדם אחר אני כבר לא פתוח כמו כשאני לבד. האם אפשר לשנות את זה? האם אפשר להגיע לפתיחות שכזו? לשחרור וחופש שכזה?
הלוואי .


הרצון לדייק במילים
תכונה מרגיזה מאוד
במיוחד כשבסוף אני
עומד ושותק
כמו פקק תנועה
כשהלב נשבר
זורח אור גדול
אני מרגיש שאני שוכח”
אביתר בנאי – פקק תנועה


תרופות לוסקי לשחרור עצירות בדיבור (ובכלל):

  1. לזמזם בכל בוקר וערב 10 דקות (אפשר בזמן מקלחת, שטיפת כלים, מתיחות, קיפול כביסה…)
  2. לשתף בכתיבה פעמיים בשבוע – פייסבוק / אתר / מייל / חברים / משפחה.
  3. בכל שיחה עם אנשים – לחשוב על נתינה.

מה אני יכול להעניק לצד השני? איך הוא מרגיש?

איך אני יכול לשמח אותה?

  1. לצרוח פעמיים בשבוע (בים / ברכב / בטבע..)
  2. במקום לחשוב , לדבר עם עצמי, לדבר עם אלוהים.
  3. לדבר ג’יבריש בכל יום 10 דקות.


 

 

לוגו של וואטסאפ כאן יוסי לוי, אשמח לענות כאן על כל שאלה >>>