מהי בגידה בזוגיות
8 בפברואר 2015
לתת
9 בפברואר 2015

חרדה אצל ילדים

חרדה אצל ילדים

חרדה היא הפרעה אשר יכולה להשפיע על רמות שונות של תפקוד של אדם הסובל ממנה. החל מקושי בתפקוד חברתי, דרך הימנעות ממקומות ופעילויות, וכלה בתחושות פנימיות (גופניות ונפשיות) הגורמות למצוקה קשה.

בדרך כלל מתייחסים להפרעות חרדה בקרב מבוגרים. אצל ילדים קוראים לתופעות דומות “פחד”. אך במקרים מסויימים, גם פחדים נורמאליים של ילדים הופכים להיות קיצוניים יותר, פוגעים ב”אני עצמי” של הילד ואף בתפקודו. במקרים אלה, ניתן לאבחן הפרעת חרדה גם אצל ילדים.

ילדים מפחדים מהרבה דברים שמבוגרים למדו שלא צריך לפחד מהם- מרעשים חריגים, רעמים, חושך, להשאר לבד ועוד. בנוסף, ילדים עשויים לפתח חרדה לאחר חשיפה לאלמנטים במציאות שהם עוד לא מסוגלים להתמודד איתם- מלחמה, מוות של אדם מוכר, תאונת דרכים וכד’.

כאמור, כל הפחדים האלה הם נורמאלים, והופכים להיות בעייתיים כאשר הם מעסיקים את הילד בעיסוק יתר, שהוא לא מסוגל לחשוב על דברים אחרים, שהוא מגביל את פעילויותיו בעקבות הפחד, וכאשר הוא לא מסוגל להתרכז במשימות תואמות גיל (כגון לימודים בבית הספר). חרדה אצל ילדים קשורה גם למקומם של ההורים וליכולת ההכלה שלהם, יכולתם להסביר לילדיהם את המציאות ולהוות גורמי תמיכה על מנת להפחית את רמת החרדה.

סימפטומים של חרדה אצל ילדים

סימפטומים של חרדה אצל ילדים דומים לסימפטומים של חרדה אצל מבוגרים, אך בדרך כלל הילדים יודעים לתת תוכן לחרדה שלהם (הם לא מפחדים ממשהו ערטילאי, אלא יודעים להגיד בדיוק ממה הם מפחדים. יחד עם זאת, התוכן עשוי להשתנות לעיתים תכופות). הסימן העיקרי הוא תחושה סובייקטיבית של פחד, המלווה במחשבות חוזרות וטורדניות על גורם הפחד. בנוסף, קיימת התנהגות המנעותית שמטרתה לצמצם ככל האפשר את המגע עם הגורם המפחיד.

אצל ילדים, יכולה להתבטא החרדה במספר דרכים בולטות יותר בהשוואה למבוגרים:

  • בכי מרובה: ילדים הסובלים מחרדה נוטים יותר לבכי, כאילו הם נמצאים כל הזמן על הסף וכל גירוי קטן יכול לעורר תגובה רגשית קיצונית.
  • קשיי שינה: בלילה, לבד, החרדה בדרך כלל מתגברת. הילדים עשויים לסבול מקושי בשינה, להגיע תכופות למיטת ההורים, לסרב לישון לבד בחדר, לסרב לישון בחושך ועוד.
  • תחושת חוסר אונים ונסיגה לתלות: הילדים עשויים לסגת בהתפתחות שכבר הושגה בתחום העצמאות, להצמד עוד יותר אל ההורים, לסרב להיות לבד, לסרב להיפרד, קשיים בהליכה לגן או לבית הספר וכד’. הנסיגה יכולה להתבטא גם בסימנים כמו הרטבת לילה ופחד משהייה לבד במשך היום.
  • קשיי ריכוז: החרדה מעסיקה את הילדים כל הזמן, ולכן קיים קושי בריכוז במשימות יומיומיות ובית-ספריות אחרות.
  • סימנים פיזיולוגיים: פעמים רבות חרדה אצל ילדים מתבטאת באופן סומטי בתחושות של כאבי ראש, כאבי בטן, בחילות והקאות. הסימנים הגופניים נפוצים בעיקר אצל ילדים שמתקשים לבטא את חרדותיהם באופן מילולי.
  • סימנים רגשיים: הילד עשוי לבטא את חרדותיו בהתקפי זעם ואפילו בהתקפי אלימות, דיכאון, בעיות התנהגות.

טיפול בחרדות | טיפול בחרדה | התקפי חרדה | הפרעות פאניקה

התקשר/י כעת – 1800-33-99-66 – מענה אנושי 24/7



 

טיפול תרופתי בחרדה של ילדים

כאשר מדובר בהפרעות חרדה המאפיינות מבוגרים, יש פעמים רבות נטייה לרוץ מהר לפתרון ה”קל” של הטיפול התרופתי. כאשר מדובר בילדים, נעשה נסיון גדול יותר להמנע מהתערבויות פסיכיאטריות. המנעות זאת נובעת הן מרתיעה של ההורים מפני הטיפול והסטיגמה הכרוכה בו, וגם מפני שהתרופות עצמן אינן מיועדות באופן כללי לילדים, והשפעתן על הילדים עשויה להיות קיצונית יותר בהשוואה למבוגרים.

כמובן, שכאשר מצב החרדה בו נמצא הילד הוא קיצוני, גורם לו לסבל רב ואינו מאפשר לו חיים נורמאליים ותפקודיים, יש מקום לפנות לפסיכיאטר שמתמחה בילדים, ולהתאים טיפול תרופתי לגילו וגודלו של הילד.

התרופות הנפוצות בשימוש בקרב ילדים מתחלקות לשתי קבוצות: תרופות הרגעה נקודתיות, אשר נעשה בהם שימוש להרגעה SOS. נמצאות בהן הלידול, פימוזיד, פרפנןונוזינן. טיפול בחרדה באופן נרחב יותר נעשה שימוש בתרופות SSRI, בדומה למבוגרים, כאשר השכיחות ביותר הן פריזמה, לוסטרל, רסיטל וציפרלקס.


פחדי לילה אצל ילדי גן – מאפיינים, הקשר להפרעות שינה, ושיטות התערבות חדשות / ד”ר יונתן קושניר

תהליך ההליכה לשינה וההירדמות יכול להוות אתגר רציני ומלחיץ, במיוחד לילדים צעירים, במספר היבטים: הפרידה המשמעותית מההורים, ההתנתקות מחיי החברה המשפחתיים, ההכרח להיות לבד, ההתמודדות עם חושך והקישור השלילי שלו ל”כוחות רעים” (למשל, מפלצות, רוחות רפאים, פושעים), והחוויה של איבוד שליטה (למשל איבוד שליטה על פעולות גופניות). כל המרכיבים הללו נקשרו בספרות לתופעה של פחדי לילה (.Gordon, King, Gullone, Muris, & Ollendick, 2007a; Muris, Merckelbach, Ollendick, King, & Bogie, 2001; Sadeh, 1996, 2005)

פחדי לילה מתונים ומוגבלים בזמן הם תופעה נפוצה מאוד, ונחשבים כחלק מההתפתחות הנורמאלית, כשרוב הילדים מתגברים עליה (King, Ollendick, & Tonge, 1997). אולם עבור הרבה ילדים הלילה וההליכה לשינה יכולים להוות אתגר רציני ביותר ולעורר חרדה שעלולה לחבל בתפקוד היום יומי ולגרום למצוקה אצל הילד ומשפחתו (Gordon & King, 2002; Sadeh, 2005).

מחקר אחד מצא כי 73% מהילדים בגילאי 4-12 דיווחו על פחדי לילה, לעומת 34% מהוריהם (Muris et al., 2001). במחקר זה גם הודגמו דפוסים התפתחותיים של פחדי לילה: נמצא כי לפי דיווחי הילדים עד גיל 9 חלה עלייה בפחדים, כש-58.8% מהילדים בגילאי 4-6 דיווחו על פחדי לילה, 84.7% מהילדים בגילאי 7-9, ו-79.6% מהילדים בגילאי 10-12. לעומת זאת, לפי דיווחי ההורים נמצאה דווקא ירידה בפחדי הלילה עם הגיל: 44.3% מההורים לילדים בגיל 4-6 דיווחו על פחדי לילה, 32.1% מההורים לילדים בגילאי 7-9 ו-23.9% מההורים לילדים בגילאי 10-12.

מספר מחקרים הראו כי תוכן הפחדים משתנה לפי שלבי ההתפתחות, ומשקף את התפתחותן של יכולות קוגניטיביות של הילדים: ילדים בגיל הינקות וילדים צעירים מאוד מראים פחדים מדברים שנמצאים “כאן ועכשיו” (למשל פרידה מהורים), ילדי גן מראים יותר פחדים מדברים דמיוניים (למשל ממפלצות), ולילדים מבוגרים יותר יש פחדים ריאליים יותר. ואכן, בערך בגיל 7 ילדים יכולים להסיק על סיבה ותוצאה פיזיים ולצפות לתוצאות שליליות פוטנציאליות, כך שטווח הגירויים היכולים להפחיד גדל (King, Ollendick, & Murphy, 1997; Vasey, Crnic, & Carter, 1994).

בדומה לפחדים נוספים בילדות, סביר כי פחדי לילה הינם תוצאה של מספר גורמים – ביולוגיים, סביבתיים וקוגניטיביים. בנוסף, ניתן גם לראות את ההקשר המשפחתי כגורם משמעותי לפיתוח פחדים, ופחדי הלילה גוברים למשל בזמן מחלה של אחד ההורים או כשיש חיכוכים בין ההורים (King, Eleonora, & Ollendick, 1998; Ollendick, 1979).

חשוב לציין כי פחדי לילה אינם אבחנה פורמלית, והפנומנולוגיה חופפת עם מספר הפרעות חרדה פורמליות אחרות, וכן עם אבחנה של אינסומניה התנהגותית של הילדות. לדוגמא, מחקר הראה כי פחדי לילה היו קשורים לפחות לאבחנה של הפרעת חרדה נוספת אצל יותר מ-10% מהילדים (Muris, Merckelbach, Mayer, & Prins, 2000).

ילדים מדווחים על מגוון דרכי התמודדות עם פחדי הלילה שלהם, כגון חיפוש תמיכה מההורים, היצמדות לבובות רכות של חיות או שימוש בחפצים אחרים (Muris et al., 2001). נוכחות ההורים ליד מיטת הילד בזמן ההשכבה או בתגובה לפחדי לילה במהלך הלילה היא דרך התמודדות נפוצה מאוד של ההורים, על מנת להוריד את רמת הפחד. חלק מההורים אף מרשים לילדיהם לישון במיטתם (Johnson, Posner, & Rothbart, 1991; Rath & Okum, 1995). דרך התמודדות זו אף יכולה להוביל לתוצאות חיוביות במקרים רבים; אולם היא עלולה להנציח, לשמר ולהגביר הן את הפחדים והן את אימוץ דרך זו בהתמודדות עמם (Johnson et al., 1991; Medoff & Schaefer, 1993). למעשה, רבים מההורים לא תכננו להסתמך על אסטרטגיה זו של שינה משותפת כפתרון ארוך טווח, אך חלקם מוצאים עצמם נעזרים בו לאורך זמן בשל התמדת הפחדים או החרפתם. מחקרים רבים מראים כי לתינוקות הנסמכים על הוריהם בזמן ההשכבה ישנו סיכוי רב יותר לסבול מיקיצות ליליות מרובות. דרכי התמודדות אלו בעצם מחבלות ביכולת של הילד לפתח יכולת הרגעה וויסות עצמיים, כך שהילדים מסתמכים על הוריהם כדרך הרגעה – מה שמביא להתגברות הפחדים (Mindell, Sadeh, Kohyama, & Howd, 2010; Sadeh, Tikotzky, & Scher, 2010).

פחדי לילה והפרעות שינה

הפרעות שינה הן חלק אינטגרלי מהתמונה הקלינית אצל ילדים הסובלים מפחדי לילה. לילדים אלו יש קושי ללכת לישון ולהירדם; הם מתעוררים הרבה בלילה ומתקשים להירדם שוב לאחר יקיצות אלו (Gordon et al., 2007a; Sadeh, 2005). למרבה הפלא, אין מחקרים המקשרים באופן ישיר פחדי לילה עם מדדים אובייקטיביים של הפרעות שינה; אולם במחקר אורך שבדק הפרעות שינה ופחדי לילה אצל ילדים שישנו בשינה משותפת עם הוריהם נמצא כי השכיחות הגבוהה ביותר של יקיצות ליליות ושינה משותפת של הילדים עם הוריהם הייתה בגיל 4. החוקרים שיערו כי ממצאים אלה נבעו מהתפתחות קוגניטיבית ושינויים בתהליכי פרידה-היקשרות המובילים לפחדי לילה בגילאים אלו ולהפרעות השינה הנלוות (Jenni, Fuhrer, Iglowstein, Molinari, & Largo, 2005).

מחקר של פרופ’ אבי שדה ושלי, שהתקבל לפרסום בכתב העת Sleep Medicine, בוחן לראשונה את הקשר בין פחדי לילה והפרעות שינה בעזרת כלי אובייקטיבי. בנוסף לדיווחי ההורים נעשה במחקר שימוש גם ב”שעון שינה” (אקטיגרף) אשר מודד את תנועות הגוף של הילד ומספק מידע אובייקטיבי על השינה. מטרה נוספת הייתה לבחון את הקשר שבין האסטרטגיות ההוריות להתמודדות עם פחדים אלו לבין הפרעות השינה (Kushnir & Sadeh, In press-b).

במחקר השוונו את השינה של 109 ילדים הסובלים מפחדי לילה משמעותיים לשינה של 30 ילדי קבוצת ביקורת. הגיל בו התמקדנו היה 4-6. שיערנו כי שנתם של ילדים הסובלים מפחדי לילה תהיה משובשת יחסית לילדי הביקורת, ובנוסף שיערנו כי נוכחות ההורים ליד הילד במהלך הלילה תהיה קשורה גם היא לשינה משובשת יותר.

התוצאות הראו כי שנתם של הילדים עם פחדי הלילה הייתה אכן משובשת יחסית לילדי הביקורת. לפי מדדי האקטיגרף, לילדים אלו היו יותר יקיצות ליליות, אפיזודות שינה קצרות יותר של שינה רציפה, זמן שינה כללי קצר יותר, וזמן שינה נטו (ללא יקיצות) קצר יותר. דיווחי ההורים הצביעו על תוצאות דומות. בנוסף, נמצא כי איכות השינה הייתה משובשת יותר ככל שנוכחות ההורים גברה במהלך הלילה ככלי להתמודד עם פחדי הלילה.

המסקנה שלנו הייתה כי ילדים הסובלים מפחדי לילה הינם בסיכון לפתח איכות שינה גרועה שיכולה להשפיע הן על תפקודם הפסיכולוגי, הן על תפקודם הקוגניטיבי, והן על איכות חייהם. בנוסף, ראינו איך דרך התמודדות ההורים בניסיון להפחית את הפחדים הייתה קשורה אף היא לאיכות השינה הירודה של הילדים. מממצא זה מאשר מסקנות של מחקרים קודמים שטענו כי נוכחות הורית אינה פתרון מוצלח לפחדי לילה.

טיפולים בפחדי לילה

כאמור, אצל חלק מהילדים פחדי הלילה נמשכים זמן רב, עוצמתם רבה והם מפריעים לתפקוד היום יומי הן של הילד והן של משפחתו. במקרים אלו כדאי לשקול הערכה והתערבות קלינית (Sadeh, 2005).

התפתחות טיפולים קוגניטיביים התנהגותיים לפחדי לילה התפתחו במקביל לטיפולים בפחדים כלליים, פוביות והפרעות חרדה אצל ילדים (Compton, Burns, Helen, & Robertson, 2002). טיפולים אלו מבוססים על מספר טכניקות סטנדרטיות קוגניטיביות-התנהגותיות, כגון אימון בשליטה עצמית, דסנסיטיזציה, הרפיה, תרגילי נשימה, דימוי חיובי, הצהרות עצמיות חיוביות וחיזוקים חיוביים (Gordon, King, Gullone, Muris, & Ollendick, 2007b).

יעילותם של מחקרים אלו הודגמה במחקרים בודדים – מספר מחקרים השוואתיים ומספר מחקרים אשר הסתמכו על מקרה אחד. רובם של מחקרי התערבות אלו כללו בין 2 ל-4 פגישות, ורובם הראו ירידה משמעותית בפחדים אשר נשמרו לאורך זמן (Gordon & King, 2002; King, Ollendick, & Tonge, 1997; Sadeh, 2005).

במחקר נוסף של פרופ’ שדה ושלי, אשר התקבל לאחרונה לפרסום בכתב העת European Journal of Pediatrics והתבסס על אותה אוכלוסייה של ילדים כמו במחקר שהוזכר לעיל, בחנו והשוונו שתי שיטות טיפול חדשות להתמודדות עם פחדי הלילה והפרעות השינה של ילדים, המבוססות על “התערבות חיבוקי” (Kushnir & Sadeh, In press-a).

התערבות “חיבוקי” היא שיטה שפותחה בזמן מלחמת לבנון השנייה על ידי פרופ’ שדה, כדרך לטפל בילדים אשר פיתחו סימפטומים חרדתיים בזמן המלחמה, והוכחה כיעילה בהורדה משמעותית של הסימפטומים (Sadeh, Hen-Gal, & Tikotzky, 2008). שיטה זו מבוססת על מתן בובת כלבלב לילדים המראים סימני חרדה, ועידודם לטפל בכלב ולדאוג לו. ההנחה היא כי מתן תפקיד המטפל לילד מעלה את ערכו העצמי ומסיט את הקשב שלו ממצוקותיו וקשייו לפחדי הכלבלב (לתיאור מקיף יותר של השיטה ראו: Sadeh et al, 2008).

הגרסה השנייה של “חיבוקי” פותחה כקבוצת השוואה/ביקורת בעלת פוטנציאל טיפולי משלה. בגרסה זו נותנים לילד את אותה בובת כלבלב, אך מספרים לו כי הכלבלב יהיה חבר שלו וישמור עליו בלילה. שיטה זו מבוססת על הרעיון של חפץ מעבר/ביטחון, חפצים שבהם ילדים קטנים עושים שימוש רב כדרך להפחתת חרדה. נטען כי ילדים המאמצים חפצים כאלו צריכים פחות עזרה בזמן המעבר לשינה. בנוסף, הורים וילדים מספרים כי חפצים כאלו הם יעילים בהתמודדות עם פחדי לילה, אולם טענה זו לא נבדקה עד כה באופן שיטתי (Wolf & Lozoff, 1989).

המחקר נועד לבחון ולהשוות בין שתי שיטות אלו בהשפעתן על פחדי לילה, מדדי שינה והתנהגויות ההורים בהתמודדות עם תופעה זו. שיערנו שתהיה ירידה בפחדי הלילה בשתי הקבוצות, ובמקביל נראה גם שיפור באיכות השינה. חשבנו שלקבוצת חיבוקי הראשונה יהיה יתרון והשפעה גדולה יותר מאשר לשיטה השנייה. חלק מהנבדקים, שחיכו כחודש עד תחילת הטיפול מרגע ההערכה הראשונית, שימשו כקבוצת ביקורת ללא טיפול.

חילקנו באופן רנדומאלי 104 ילדים עם פחדי לילה משמעותיים (גילאי 4-6) לאחת משתי הקבוצות הטיפוליות שהוזכרו. בתחילה הערכנו את פחדי הלילה, הפרעות שינה ובעיות התנהגות. המידע נאסף דרך שאלונים, ראיונות ואקטיגרף. את השפעת הטיפול בחנו דרך השוואת המדדים בארבעה זמנים: מדידה בתחילת ההערכה, לאחר שבוע של התערבות, חודש, וחצי שנה לאחר ההתערבות. התוצאות הראו כי לילדים בשתי הקבוצות הייתה ירידה משמעותית ביותר בפחדי הלילה, אך ללא הבדל בין הקבוצות. הירידה בשתי הקבוצות הייתה גדולה יותר מהירידה בקבוצת הביקורת.

בנוסף, בשתי הקבוצות ראינו ירידה בהתנהגויות “מורידות הפחד” של ההורים (נוכחות הורים ליד מיטת הילד, שינה משותפת במיטת ההורים) וכן ירידה בבעיות השינה של הילדים. התוצאות נשמרו גם חצי שנה לאחר סיום הטיפול. המסקנה הייתה שהתערבויות יחסית פשוטות יכולות להוריד בצורה משמעותית את פחדי הלילה והפרעות השינה הנלוות, ולשפר את איכות חיי הילד ומשפחתו.