תיאורי מקרים – ייעוץ זוגי
9 באוקטובר 2015
יש נישואין מאושרים
1 בנובמבר 2015

ילדים וגירושין

ילדים וגרושין – רחל שדה

 שכיחותם של הגירושין בחברתנו אינה נוטלת מעצמת הסבל הכרוך בהם.

אולם בעוד בני הזוג עשויים לאחר תקופת מעבר להפיק תועלת מהגירושין להשתקם ולמצוא בן זוג הולם יותר הילדים מפסידים תמיד.

הגירושין כרוכים באבדנים רבים שמתרחשים בו בזמן כאשר באותו זמן נחלשת גם מערכת התמיכה ההורית. עובדה זו עלולה להפוך את הילדים למועדים לסכנה.

מספר גורמים חוברים להגברת קשייהם של הילדים:

  1. הרגשת אשמה ואחריות לגבי הגירושין, התחושה שהגירושין נגרמו בשל התנהגות לא טובה שלהם, תחושה שמאפיינת בעיקר ילדים צעירים יותר (“אם הייתי ילד טוב הם לא היו מתגרשים”, או “אם אהיה יותר טוב הם לא יתגרשו”).
  2. חוסר ידיעה לגבי המתרחש – הורים רבים מספרים שקרים וחצאי-אמיתות ואף מסתירים דברים בכדי למנוע כאב מילדיהם ובכך גורמים לילדיהם לחיות באווירת עמימות שיוצרת חרדות.
  3. הרגשה של חוסר שליטה – הילד חסר יכולת להשפיע על ההורים בהחלטתם ומתפתחת אצלו תחושת חוסר אונים שמביאה לפסימיות ולעתים לדיכאון ופוגעת במוטיבציה ללמד ולתפקד בכל התחומים.
  4. אבדן התמיכה ההורית –במהלך המשבר עסוקים ההורים בבעיותיהם במידה המאפילה על צרכי הילד. לפעמים הורה אחד מתרחק ואפילו נעלם ואילו ההורה שנותר איתו מתמודד עם עומס של תפקידים חדשים,

לפעמים מתהפכים התפקידים והילדים הם אלה שנאלצים לספק תמיכה להורים.

  1. נאמנות כפולה – במקרים רבים נקלעים הילדים לדרישות מנוגדות מצד ההורים ולצורך לנקוט עמדה. המאבק על נאמנות כפולה גורם נזק רב לילדים. היחס הקשה של ההורים זה כלפי זה מביא לבלבול והפחתת ערכם בעיני הילד ונפגמת דמותם כמודל להזדהות.
  2. העדרו של אחד מההורים מחיי היומיום מקפח את הילד בתחומים רבים, מקשה עליו בלימוד דפוסי התנהגות גבריים או נשיים. לעתים עשוי אף לפגוע בעצוב הזהות המינית.
  3. אובדן סטטוס חברתי- למרות השכיחות הגבוהה של מגרי גירושין. הילד עדיין תופס עמו כחריג ושונה וגם החברה לפעמים מתנהגת אליו כך (מורים נוטים לרחם עליו, ילדים לפעמים דוחים אותו).
  4. ירידה ברווחה הכלכלית – בשל הפיצול במשאבי המשפחה.
  5. ירידה בהשגים לימודיים ובתפקוד כללי בשל חיים בתנאים של לחץ נפשי, בלבול ואי בטחון.
  6. פגיעה בתחושת הערך העצמי – כשם שהיא סיבה לכישלונות היא גם תוצאה של הכישלונות.

מצוקות

אלו מביאות התנהגויות של כעס, תוקפנות, פחדים, רגשות אשמה, קשיי ריכוז, התכנסות והתבודדות, צער, רגשות חסר וקיפוח, ועוד התנהגויות שלעתים הינן קיצוניות ולא פרופורציונליות.

במחקרים שליוו ילדים להורים גרושים לאורך זמן נמצא כי ביטויי המצוקה שכיחים במיוחד בשלוש השנים הראשונות לאחר הגירושין.

התייחסות רגישה ועקבית לצרכיהם כמו גם התייצבות  המערכות המשפחתיות הנפרדות של ההורים מביאה לירידה בביטוי המצוקה ובהתנהגויות חריגות.

מאחר וגירושין הם לעתים בלתי נמנעים חשוב לתכנן מערכות תמיכה בעזרה ממקורות רבים ככל האפשר (משפחתיות, חינוכיות, טיפוליות) שיאפשרו לילד להתמודד עם הקשיים אותם הוא חווה.

התמיכה צריכה להתמקד בהגברת היכולת לשאת ולהתמודד עם מצבים עמומים. בהפחתת רגשי האשמה והאחריות למצב שנוצר,יצירת  דרכים לתיעול כעס, טיפוח הבנה ומודעות עצמית. מציאת  אפיקי פעילות המביאים סיפוק ותגמולים חברתיים כתחליף לאובדנים במשפחה.

אלו יעזרו לו לבנות ערך עצמי חיובי.

חשוב לציין שכאשר מצליחים בני הזוג להפריד בין המחלוקת שביניהם לבין תפקידי ההורות ומסוגלים להגיע להסכמה בקשר לדרכים הטובות ביותר למילוי צרכיו של הילד. גדלים סיכוייו להסתגל לחיים החדשים ולהתפתח בצורה תקינה מבחינה רגשית, חברתית ולימודית.

בני זוג שמתגרשים צריכים להיות מודעים לכך שהקשר ביניהם, בכל הקשור לילדיהם, לא יסתיים והילדים זקוקים לקשר בריא עם שניהם. פגיעה בקשר עם ההורה האחר או שימוש בילד כדי לנקום בו או כדי לקבל מידע עליו,  גורם נזק נוסף על זה שגרמו הגירושין.

פיתוח תלות רגשית בילד והסתמכות עליו  ל תמיכה כמו פינוק יתר “כפיצוי” על הגירושין, גם היא התנהגות שכיחה ומחבלת.

השלכת רגשות כעס ותסכול שיש כלפי בן הזוג לשעבר על הילד ואילוצו לנקוט עמדה במצב של חילוקי דעות הן גם תופעות נפוצות ומזיקות.

מאחר ודווקא בתקופה זו שההורים עצמם מתמודדים עם קשיים רבים, צרכי הילד גדלים ומשמעותיים, מומלץ לעתים קרובות שגם ההורים יפנו לעזרה שתדריך אותם לנוע ב”ארץ הגירושין” הלא נודעת והמפחידה.

הילד זקוק להורה שלם ומאוזן ולא להורה המקריב את עצמו, מנסר לכפר ולפצות את ילדיו על עוולות אמיתיות ומדומות. או הורה שלא מסוגל להכיל את צרכי ילדיו ולהענות להם בשל קשייו הוא.

לסיכום אפשר להסתכל על גירושין כסדרת מעברים בתוך מחזור החיים. ממערכת בעלת תפקוד גרוע למערכת חדשה ומספקת יותר שבה יכולים הילדים למצוא את מקומם.

תהליך ההתמודדות דורש “הערכות מחדש” תוך רגישות רכה וחיפוש פעיל אחר משאבים ליצירת דפוסי הורות חדשים ומערכת תפקוד חלופית.