שיר
6 באפריל 2015
סוד המשולש הקדוש
8 באפריל 2015

לקבל את המציאות

מסע ברובד הרגשי / עמי גרינגרס

זה היה אחד מאותם שיעורים, שיעור שבו המרצה מדבר ובראש שלי רץ לי סרט חיי . אני זוכר שחיכיתי להפסקה קלה בין השורות ומיד ביקשתי לצאת החוצה כי הייתי צריך אוויר .  וכך התחיל השיעור :

” 10 אינטליגנציות ( ערכי חיים ) יש לנו ברובד הרגשי ” –  אמר ד”ר דני לוסקי ולקח אותי למסע בנבכי נשמתי .

** אני אתחיל מהאינטליגנציה העשירית  – גילוי – ” לקבל את המציאות , לא להתווכח אתה “.

הקדמה של גילוי המציאות :

מוצאי שבת , אני בן 17 , יושב לי בסלון בייתי ומחכה לאחי הקטן שיחזור הביתה . לאחר מספר דקות אחי מגיע ואני משכיב אותו לישון . בינתיים אחותי  הגדולה ואבא שלי נסעו לבדוק מה קורה עם אימא וזאת לאחר שקיבלו שיחת טלפון דחופה להגיע מהר . אני זוכר שהסלון היה חשוך, אני לבד יושב עם גיטרה קלאסית ישנה על ספה ומנגן בשקט בשקט כדי שאחי לא יתעורר. המחשבות בראש צפות על רקע המנגינה המתנגנת ברקע , אני אפילו בשלב זה לא יודע מה אני מנגן כי המחשבות עוסקות באימא שלי באבי ובאחותי . אני אפילו לא יודע כמה זמן זה נמשך. כשפסקה המנגינה, ממש באותו הרגע , הבנתי שמה שניגנתי כל אותן דקות ארוכות היו בסך הכל 2 תווים בקצב של פעימות לב הולכות ודועכות עד להפסקתן המלאה. ממש , באותו הרגע הבנתי שנפרדתי מאימא . כאילו שהיה בינינו קשר קוסמי כזה, שדרכו היא בחרה לומר לי שלום . ידעתי בוודאות מוחלטת שכשאחותי ואבא שלי יגיעו בחזרה הביתה, הם לא יגיעו לבד, זה בטח יהיה עם עוד כמה אחים ואחיות של אימא שלי ושיהיה הרבה רעש ובכי , ולכן אחד הדברים שהיו הכי חשובים מבחינתי לעשות היה התכוננות נפשית ורגשית לתהליך שבו המציאות תשתנה ולא תהייה דומה מאותו מוצאי שבת והלאה . אני זוכר שלא עזבתי את הגיטרה , לא ניגנתי פשוט החזקתי אותה קרוב אלי . עצמתי עיניים והתחלתי לדמיין את המפגש הקרב ובא עם אבא שלי ואחותי ועם שאר חברי המשפחה . דמיינתי בראשי את המשך החיים ללא אימא ומה זה בעצם אומר ?,  איך זה משליך על שאר תחומי החיים שלי כתלמיד יב’ בפנימייה ? מי יישאר עם אחי ? ועוד… . אני זוכר שממש כמו במאי של סרט עתידני אתחלתי את המוח לחיים ש ” אחרי אימא ” . והוא… כמו באורח פלא , הגיב כשחקן המקבל הוראות מהבמאי .

מציאות :

ובכן הם הגיעו…ואני עדיין על הספה מצפה לבואם . כמובן שהם לא היו לבד , היו שם אחים ואחיות של אימא שלי ביחד איתם . אחותי רצה לחבק אותי בעוד שהיא משתנקת מדמעות . אבא שלי הצטרף אלינו לספה ושלושתנו יושבים מחובקים כשכל השאר עומדים מולנו ומסתכלים באין מעשה ובחוסר ברירה . אני לא בכיתי , גם לא הגבתי בשום צורה, אני חושב שהייתי בהלם . לא מכך שהמציאות המדומיינת שלי קרתה בפועל אלא מגודל הצער שנוצר סביבי, לא יכולתי להכיל כל כך הרבה . באותם רגעים הבנתי שיש הרבה כוחות שפועלים בתוך עולמנו . כוחות שאינן בשליטתנו ובכוחן לשנות מציאות לכל אחד מאתנו . דרך החוויה האישית שלי למדתי לחיות איתם בשלום גם כשהם לא באים לטובתי . בנקודה זו ברצוני  לסכם ולהזהיר כי מצב שבו אתה מסיר מעלייך אחריות לגבי המציאות שנרקמת סביבך כלומר, ” מה שצריך לקרות קורה ” עלול להוביל אותך לאפתיות אשר תשתלט על מגוון תחומים בחייך ושתמנע ממך את הרצון לקבל ולתת . לכן , אני תמיד מציע לשמור על ערנות . למציאות מסביבנו יש כוח אדיר , כשם שהיא סוגרת לנו דלתות היא פותחת לנו הזדמנויות ליצור לעצמנו מציאות חדשה . השאלה האם היינו ערניים מספיק כדי לשים לב למתרחש או לא ? היא שאלה קריטית . זו השאלה שביכולתה לבנות לנו מציאות טובה יותר או טובה פחות. .