מדיטציה
מדיטציה
“מחקרים שנעשים בעזרת המכשור המתוחכם ביותר של הדמיה, מראים שהמדיטציה יכולה לשנות את החיווט במוח, ולהזיז, למשל, את נקודת השבירה, שבה פקק תנועה, לדוגמה, גורם לכם להשתולל מעצבים. וחוץ מזה, בהשוואה לניתוח, ישיבה על כרית זה עסק זול ביותר”
הממצאים המדעיים האחרונים מראים, שלאנשים שעושים מדיטציה יש יתרון על אלה שלא. למשל, הם כנראה יחיו כמה שנים יותר. המחקרים מוכיחים שמדיטציה מחזקת את המערכת החיסונית, וסריקות מוח מראות שהיא מסייעת להפגת מתחים. בינתיים, הספקנים הופכים למיעוט. עשרה מיליון אמריקנים מצהירים שהם עוסקים בסוג זה או אחר של מדיטציה באופן סדיר, פי-שניים מהמספר שנרשם לפני עשר שנים. כיתות של מדיטציה היום מלאות באמריקנים של אמצע הדרך, כאלה שלא מחזיקים בבית קריסטלים, לא מנויים על מגזינים של ניו אייג’, ואפילו לא חיים בלוס-אנג’לס. למקצוענים בעלי השאיפות להצלחה, החיים כיום לחוצים הרבה יותר מאלה של הכפריים מהדורות הקודמים. המדיטציה היא אמבט-הקצף שלהם.
באוניברסיטת המהרישי בפיירפילד שבאיווה, הכוללת קולג’, תיכון וכיתות יסוד, כל תלמידי בית-הספר היסודי עושים מדיטציה בצוותא פעמיים ביום. במרכז הרי שאמבהאלה בהרי הרוקי עלה מספר המבקרים מ-1,342 בשנת 1998 ל-15 אלף השנה. באזור הקאטסקילס בניו-יורק, שנודע בשעתו כרצועת הבורשט, הופכים בתי-המלון למרכזי מדיטציה, עד שרבים שינו את שם האזור לרצועת בודהה. וכמו כל טרנד אמריקני שמוצא את דרכו לשער המגזין טיים, רבים מהמודטים הם סלבריטאים מפורסמים, ביניהם גולדי הון, שנאיה טויין, הת’ר גרהאם, ריצ’ארד גיר ואל גור, אם עדיין אפשר להתייחס אליו כאל סלבריטי.
המחקרים הראשונים
המוח, כמו הגוף, עובר שינויים קלים תוך כדי מדיטציה. המחקרים המדעיים הראשונים בתחום, שנעשו בשנות ה-60, וה-70, הוכיחו בעצם שהמודטים ממש-ממש מרוכזים. בהודו מצא חוקר בשם ב.ק. אנאנד, שהיוגיסטים יכלו להביא את עצמם בזמן מדיטציה לטראנס עמוק כל-כך, עד שלא הגיבו כלל כשמבחנות לוהטות הוצמדו לזרועותיהם. ביפאן הראה מדען בשם ט. היראי, שמודטים של הזן היו ממוקדים כל-כך על הרגע, עד שהם לא הצליחו להתעלם מתקתוק השעון. רוב בני-האדם, אחרי זמן מה כבר לא שומעים יותר את הרעש המונוטוני, אבל המודטים הצליחו לשמוע אותו במשך שעות ארוכות. מחקר נוסף הראה שמודטים מנוסים, שלא כמו צלפים מנוסים, לא נרתעים לשמע קולות רובים.
בשנת 1967 ערך ד”ר הרברט בנסון, פרופסור לרפואה מאוניברסיטת הרווארד, ניסויים במודטים. מחשש שייתפס כלא לגמרי נורמאלי, הוא חיכה עד מאוחר בלילה, כדי להגניב 36 מודטים טרנסנדנטליים למעבדה שלו, כדי למדוד את קצב פעילות הלב, לחץ הדם, טמפרטורת העור והחום בפי-הטבעת. ד”ר בנסון מצא שבמצב של מדיטציה הם צרכו 17 אחוזים פחות חמצן, הורידו את קצב פעימות הלב בשלוש פעימות לדקה, והגבירו את גלי התטא של המוח (אותם גלים שמופיעים ממש לפני השקיעה בשינה) מבלי להגיע למצב ממשי של שינה. ברב-המכר שלו משנות ה-70, תגובת התרגעות, טען ד”ר בנסון, מייסד המכון הרפואי לגוף ונפש, שמודטים הצליחו לבטל את תגובת הלהילחם או לברוח שמגבירה את הלחץ, ולהגיע למצב יותר רגוע ומאושר. כל שעשיתי, אמר בנסון, הוא לתת הסברים ביולוגיים לטכניקות שאנשים השתמשו בהן במשך אלפי שנים.
כמה שנים לאחר-מכן מדד ד”ר גרג ג’ייקובס, פרופסור לפסיכיאטריה מבית-הספר לרפואה בהרווארד ועמית של בנסון, פעילות חשמלית במוח בשתי קבוצות. האחת עסקה במדיטציה והשנייה קיבלה ספרים וקלטות להתרגעות. במהלך החודשים הבאים הראו המודטים פעילות גדולה הרבה יותר של גלי תטא ממאזיני הקלטות. הם גם הצליחו להוריד את הפעילות באונה הקודקודית, איזור המוח הממוקם ממש בקצה הראש, האחראי על התמצאות בזמן ובחלל. על-ידי נטרול הפעילות באונה הקודקודית אפשר לאבד את תחושת הגבולות ולהתמזג עם היקום. התחושה בוודאי הרבה פחות משעממת משזה נשמע כשמנסים לספר את זה לחברים.
המדע המודרני
מחקרים של המוח בזמן מדיטציה הפכו מתוחכמים הרבה יותר אחרי פיתוח סריקות המוח. בשנת 1997 חיבר הנוירולוג אנדרו ניוברג מאוניברסיטת פנסילבניה מזרקים עם חומר רדיואקטיבי צבוע לקבוצה של מודטים בודהיסטים, בתקווה לעקוב אחרי מסלול זרימת הדם במוח ולראות את המקומות הפעילים ביותר. הדרך היחידה שבה יכול היה ניוברג לבדוק את הנקודה המדויקת בזמן שבה הפעילות מגיעה לשיאה, הייתה לשבת בחדר הסמוך כשקצה חוט קשור לאצבעו, והקצה השני שלו נשרך על הרצפה מתחת לדלת ומגיע לקבוצת המודטים. כשהם הגיעו למצב של נירוואנה במדיטציה, הם משכו בחבל וניוברג שיחרר את נוזלי הבדיקה במזרקים אל תוך זרועות הנבדקים. הניסויים שלו הראו שהמוח לא עוצר את הפעילות בזמן מדיטציה אלא רק מונע כניסת מידע לאונה הקודקודית. בו בזמן, ערך ד”ר בנסון מחקרים משלו עם קבוצת מודטים סיקים מיומנים, שיכלו לעשות מדיטציה גם בנוכחות מכשירי אם-אר-איי רועשים. גם הוא מדד את זרימת הדם במוח, וגילה שככלל הייתה פחות זרימה בזמן מדיטציה. אבל באזורים מסוימים, כולל המערכת הלימבית (האחראית על רגשות וזיכרונות ומווסתת את פעילות הלב, הזיעה וחילוף החומרים), הייתה דווקא פעילות יתר.
ריצ’ארד דיווידסון מאוניברסיטת ויסקונסין השתמש בסריקות מוח כדי להראות שהמדיטציה מסיטה את הפעילות בחלק הקדמי של המוח (ממש מאחורי המצח) מהאונה הימנית לאונה השמאלית. בעקבות המחקר טוען דיווידסון, שעיסוק קבוע במדיטציה משנה את הנטיות במוח ממצב של להילחם או לברוח למצב של קבלה ונינוחות. השינוי הזה, הוא אומר, מביא עימו עלייה בשביעות הרצון. אנשים שיש להם אופי שלילי הם בדרך כלל בעלי נטייה ימנית (במוח). אנשים שהחלק השמאלי שלהם פעיל יותר הם טיפוסים יותר נלהבים, בעלי תחומי עניין רבים יותר, רגועים ונוטים להיות מאושרים. גם אם הם לא טובים כל-כך בצבירת רכוש.
מחקרים על מדיטציה נכנסו לעידן המודרני במארס 2000, כשהדלאי לאמה נפגש עם כמה פסיכולוגים וחוקרי מוח מהמערב בדארמסאלה שבהודו. הוא ביקש ממכון הנפש והחיים לחקור קבוצה של מורים למדיטציה, תוך שימוש בטכנולוגיות ההדמיה המשוכללות ביותר. תוצאות המחקר יוצגו בספטמבר הקרוב בכנס שייערך באם-איי-טי שבמהלכו ידונו גם בהמשך שלבי המחקר. המחקרים האלה לא רק יאפשרו הבנה טובה יותר של פעילות המוח בזמן מדיטציה, אלא גם יספקו המון צילומים יפהפיים של כמרים מכוסים באלקטרודות.
מה שמדענים מגלים תוך כדי מחקרים בתחום הוא שעם די שעות אימון, הנוירונים במוח יסגלו לעצמם את היכולת לכוון את הפעילות באזור הריכוז הקדמי של המוח. אלה היו האימונים של הסמוראים והקמיקאזה היפאנים: הם למדו להיות מודעים עד הסוף להווה, לרגע. מדיטציה היא כמו דלק, אומר רוברט טורמן, מנהל בית טיבט (ואבא של אומה). בארצות אסיה המדיטציה הייתה כלי טבעי, שכל אדם יכול היה להשתמש בו. אנחנו צריכים לנתק אותה מהדימוי הבודהיסטי.
להעלים את הכאב
ג’ון קבאט, שחקר את הבודהיזם בשנות ה-60 וייסד את המרפאה להפגת מתח בבית-הספר לרפואה של אוניברסיטת מסצ’וסטס ב-1979, ניסה למצוא דרכים מדעיות יותר כדי להוכיח את כוחות הריפוי של המדיטציה. במהלך השנים הוא הצליח לסייע ללמעלה מ-14 אלף בני-אדם להתמודד עם הכאבים שלהם ללא שימוש בתרופות, תוך שהוא מלמד אותם להתמקד על תחושת הכאב ולקבל אותו במקום להילחם בו. לאנשים האלה יש סרטן, איידס, כאבים כרוניים, ואם אנחנו חושבים שנוכל לעשות משהו בעבורם, אנחנו בצרות, הוא אומר. אבל אם נשנה את נקודת ההתייחסות, ונקבל את הרעיון שהם יכולים לעזור לעצמם אם נספק להם כלים יעילים, המצב משתנה בצורה יוצאת דופן.
באחרונה בדק קבאט קבוצת חולי פסוריאזיס – מחלת עור חשוכת-מרפא שהטיפול בה כולל אשפוז בבית-חולים, הגנה על העיניים ועמידה בעירום בחדר החשוף לקרינה אולטרה-סגולית. הטיפול מעורר חרדה ולחץ בקרב החולים, וקבאט בחר כמה מתוכם ולימד אותם טכניקות מדיטציה, שיפחיתו את החרדה. בשני ניסויים שערך, הוא גילה שעורם של המודטים בקרב החולים נרפא בקצב מהיר פי-ארבעה מזה של החולים הרגילים. במחקר אחר, הוא הזריק חיסון לשפעת לשתי קבוצות נבדקים, ומדד את כמות הנוגדנים שהם פיתחו בדם, ואת הפעילות המוחית של המודטים החדשים. הממצאים הראו, שלא רק שהחולים שעסקו במדיטציה פיתחו כמות גדולה יותר של נוגדנים, אלא שאלה מביניהם שמוחם הצליח להעביר את מירב הפעילות מהאונה הימנית לשמאלית הראו רמות גבוהות עוד יותר של נוגדנים. ככל שטכניקת המדיטציה טובה יותר, טוען קבאט, כך מתחזקת גם המערכת החיסונית.
עם הזמן מגיעות עוד ועוד עדויות מדעיות ממחקרים הנעשים בתחום המדיטציה. מחקר אחד, למשל, הראה שלנשים שעוסקות במדיטציה יש במערכת החיסונית רמות גבוהות יותר של תאים הידועים במלחמתם בגידולים בשד. ממצאים אלה מצטרפים לעדויות אחרות, בדבר היכולת של המדיטציה להוריד לחץ דם. בהתחשב בעובדה ש-60 אחוזים מהביקורים אצל הרופא הם תוצאה של מצבים מעוררי חרדה, הממצאים האלה אינם מפתיעים. זה גם לא מפתיע שמדיטציה יכולה לעיתים לשמש כתחליף לוויאגרה.
מקורות:
נדלה מתוך אתר YNET בתאריך 15/03/07-
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2759538,00.html
“אנו הננו מחשבותינו. כל שהננו נברא ממחשבותינו.
במחשבותינו אנו יוצרים את העולם”.
(בודהה)
המדיטציה (Meditation) הינה מצב של שינוי מודעות, הנעשה באופן מודע. מודעות זו שונה ממודעות הערנות הרגילה, ואיננה מצב של חוסר מודעות. היא מצב הכרתי פנימי של התבוננות ולא מצב חיצוני של תרגול – מצב פנימי של התבוננות ערה, נטולת שיפוט וממוקדת בהווה לחלוטין. באופן ספונטאני, יכולה חוויה כזו להתרחש אצל אדם הנסחף ברגע של הווה, ומתמקד כל-כולו בחוויית האזנה ליצירה מוזיקלית, למשל. הוא הופך מאוחד עימה ללא התנגדות – וללא צורך בהגדרות, בניסוחים ובתגובות – ונספג בחוויה בלבד, לעומת דעתנו היומיומית הקלה להסחה, על-ידי דאגה, חרדה, רוגז ועוד.
תורת הרפואה ותורת הנפש
תורת הרפואה המערבית מתייחסת בצורה אמביוולנטית אל תורות הנפש השונות לאורך השנים. בסוף שנות ה-60, החל מחקר מהוסס לבדוק, בכלים מדעיים, האם תרגול מדיטציה אכן משפיע על מדדים גופניים כלשהם. ב-1967 ערך ד”ר הרברט בנסון, מאוניברסיטת הרווארד, ניסויים במודטים, ומצא כי במצב מדיטציה הם יכולים:
> לצרוך 17% פחות חמצן
> להוריד את קצב פעימות הלב ל-3 פעימות לדקה
> להגביר את גלי התטא במוח – הגלים המופיעים ממש לפני שקיעה בשינה – מבלי להגיע למצב שינה
> לבטל את התגובה האינסטינקטיבית של “מלחמה או בריחה”
> להגיע לרמות רגיעה משמעותיות גבוהות
ד”ר ריצ’ארד דיווידסון, מאוניברסיטת ויסקונסין, אשר השתמש בסריקות מוח במחקריו, הראה כי המדיטציה מסיטה את הפעילות בחלק הקדמי של המוח, מהאונה הימנית אל האונה השמאלית. לטענתו, המדיטציה משנה את נטיות המוח ממצב “מלחמה-בריחה” למצב של נינוחות, של קבלה ושל רגיעה. חוקר אחר הראה, במדידות שערך, את יכולת העוסקים במדיטציה להוריד את הפעילות באונה קודקודית זו, האחראית על התמצאות בחלל ובזמן. על-ידי נטרולה, ניתן לחוש תחושת אובדן גבולות, כגון “התמזגות”, שהינה חוויה חושית נעימה ביותר.
במהלך השנים שלאחר מכן הורחב המחקר לשאלות אודות במצב בריאות כללית, השפעות על המערכת החיסונית, על רמות דחק, על אזורי המוח ודפוסיו הקשורים לרגשות או המשפיעים על הפחתת תחלואה.
בעשורים האחרונים התפרסמו מחקרים המורים, כי המדיטציה משפרת את תפקוד המערכת החיסונית של האדם המודט, ומפחיתה את מידת המתח בה שרויים גופו ונפשו.
לפי המחקרים, המדיטציה מסייעת להפחתת מידת הכאב והסבל במחלות כרוניות, כגון מחלות לב, לחץ דם, איידס וסרטן, והינה בעלת השפעה מיטיבה על הפרעות דיכאון, חרדה, היפראקטיביות והפרעות קשב וריכוז (ADD).
ג’ון טיזדייל, מאוניברסיטת קיימברידג’, מצא כי שיפור הריכוז בהתמקדות בהווה, הנעשית באמצעות מדיטציה, מסייעת לחולים בדיכאון כרוני ומורידה במחצית את כמות ההתקפים החוזרים. ג’ון קאבט זין, מאוניברסיטת מסצ’וסטס, הצליח – בעזרת המדיטציה – לעזור לחולים כרוניים להתמודד עם כאבים ללא שימוש בתרופות.
המחקרים החדשים מתחילים להסביר כיצד המדיטציה יכולה לאמן את הנפש ולעצב מחדש את החיווט של המוח. למשל, שינוי חיווט המוח בו יש נקודת שבירה או התפוצצות של אגרסיה, של מתח ושל טראומה. במחקר שנערך לאחרונה באוניברסיטת דיוק בארה”ב, נמצא כי חלק המוח אצל מודטים, האחראי על הרגשות החיוביים, שביעות הרצון והרגיעה, פעיל יותר; ואילו החלק הקשור לאזור המאופיין כנקודת מוקד לזיכרונות של פחד, פחת בפעילותו.
כיום השיטות הופכות אולי פשוטות יותר, ופחות עוטות מעטה של מיסטיקה, אולם לב הפילוסופיה (במקרה זה – הבודהיסטית) נשאר זהה: ריכוז במשך 20 – 40 דקות בנשימה, במילה, בחפץ, בהתמקדות בהווה במקום בעבר או בעתיד, בחיבור אל עצמך ובקבלת עצמך, בהתעלות מעל למציאות תוך קבלה מוחלטת של המציאות באותו זמן; ברגיעה ובשלווה.
מקורות:
נדלה מתוך אתר הבית של ד”ר עינת כהן (PhD) – פסיכולוגית קלינית מומחית.
http://www.dreinat-cohen.co.il/Htmls/article.aspx?C2004=12592&BSP=12586&BSS2061=12592&BSCP=12586&BSS110=12586
