אני מאמין
28 ביוני 2014
האם תוכלי למצוא זוגיות אמתית בטרם מצאת את עצמך?
29 ביוני 2014

מה הגיל הנכון לזוגיות טובה

מה הגיל נכון לזוגיות טובה? 

האם יש קושי בחיבור לעוד אדם ואיך זוגיות בגיל צעיר מקלה עלינו?
האם קיים פחד לאבד את ההתפתחות העצמית בזוגיות?

הכל התחיל בכיתה א’ שאני ובן החרזנו על אהבתנו. בגיל הזה היה אפילו פשוט יותר להגיע לשלב “להפגיש בין ההורים”. ככה שהדרך לחתונה כבר הייתה חצי סלולה לנו..ברור שלשם היו מועדות פנינו רק שאז עמי נכנס לתמונה ואין ספק שביננו כבר הייתה אהבה בוגרת בהרבה! דבר ראשון לא היינו ילדים קטנים, היינו כבר כיתה ד’ אם אני לא טועה.. נכון שאת הנשיקות עוד שמרנו אבל שירי האהבה שהוא כתב לי מילאו מגירות. נכון שהכתב לא היה כל-כך מובן ואולי היו קצת שגיעוט אבל הבנתי את מה שהוא רצה להגיד. אני בטוחה שהיינו ממשיכים עוד שנים ארוכות יחד, אבל ההורים העתיקו אותי לתל-אביב וכבר בשבוע הראשון הותקפתי על-ידי שכן חתיך בשם איתמר, וניכנסנו למערכת יחסים של  בוגרי כיתה ה’! מערכת רצינית ואינטנסיבית,  בהתחשב בעובדה שהיו כמה הורים, חלון, דלת וחמש מדרגות שהפרידו ביננו, התראנו לא מעט. בנוסף תמיד בדרך אליו היה את חי, בן-דוד שלו שהיה כשנה מתחתי. כנראה הוא היה שם בסוף יותר ממנוכי אחרי שנה שבילינו בשיחות ארוכות כל יום, על אימו החד-הורית וה”מרשעת” נפרדתי מאיתמר למענו… לא לפני שדאגתי כמובן לשדך לאיתמר את אליסה, חברתי הקרובה, שלא יהיה לו עצוב.  צריך טיפול זוגי משפחתי?

את אמיר הכרתי בגיל 15 כשעברנו דירה בשלישית, הפעם לאזור עמק-חפר..איתו זאת הייתה “אהבה  ממבט ראשון”. רצון חזק להיות קרובה אליו לחבק ולשמור.. אין ספק שהוא היה בחור מורכב. אמיר הכיר לי את עולם הציור, את עולם המוזיקה והוציא ממני הרבה רכות ורצון להקשיב ולנתח. דרכו  הכרתי מקרוב וחוויתי את המושג “חבר’ה”. זכיתי בקשר מסוג שלישי, שעוד לא הכרתי, שונה מבן זוג או חברה, סוג של משפחה בשעות הפנאי שכל אחד תורם משהו קטן לכיף גדול. עם אמיר פעם ראשונה שהבן זוג הפך גם החבר-הכי- טוב שלי ובעצם החזיק בלי ניגוד בשני התארים. לפני שידעתי את “חוקי הלא להיפגע מזוגיות” 1-“לשמור על חברים נפרדים..” או  2- המשפט שתמיד הרגיש לי הזוי “כל הזמן תישארי יותר קרובה לחברות כי חברה זה לכל החיים” לא ידעתי אז שחברות בוודאות חיות יותר מבני זוג.. ככה שלא הייתי מודעת לסכנות. שנה וחצי עברה וגדלנו יחד. שיחות על הבית-הספר והחברים, שאלות על העבר, על עכשיו וקצת פחות על העתיד, מוזיקה וסגנונות בגדים, טיולים הלוך חזור במדרכה, הפסקות ליד הכיתה בבית-הספר ושדות חקלאיים במושבים שהיו רק לנו. אני לימדתי אותו תאטרון והוא לימד אותי סקייטבורד.

בקשר הזה, זאת הייתה הפעם השניה הגדולה שעברתי “חווית טיפול” בחבר קרוב. הקשבתי לפחדים שלו, למחשבות על מוות ורגישות גדולה לחיים, כעסים פנימיים על עצמו ועל ההורים שלו לצד אישיות עדינה. פעם ראשונה שהרגשתי איך קשר זוגי הופך למטפל מטופל. עברנו יחד כמעט שנתיים של למידה, תמיכה, שיחות עם עצמנו שיחות גישור עם ההורים שלו.. שיחות  של שעות בחדר, בחושך, באור, ביום, בלילה, על חשיבות שלמות הגוף ופגיעה בעצמו. על ביטחון, על איזון, על שיתוף, שיחרור וסליחה.

כעבור שנה וקצת, כשהייתי בת 16 וחצי נפרדנו ובאמת כאב לי מאוד.. כשמשהו אמיתי קורה, בכל שלב, גם אם אתה זה שבוחר לעזוב, הכאב הוא לא פחות מנוראי וצורב, כי הכאב הוא בכל מקרה לא באגו, הוא עמוק עמוק בלב. כאב לי כי נפרדתי מאדם שלמדנו יחד עולם, ממישהו שבדיעבד כל-כך ברור כי דרך השיחה איתו דיברתי עם עצמי. דרך הסברים למצבו, הסברתי לעצמי ודרך התמיכה בו הייתי שם גם איתי. ובמקביל אלה גם בדיוק הסיבות שבגללן לא כאב לי. גם כשאדם כבר הולך האהבה שחלקתם נשארת ומלמדת ואני מודה עליה. לא הייתי מעדיפה לשמור אותו במעגל חיצוני יותר מ” החברה הכי הקרובה לי” רק כי אולי הוא ילך לפניה. כי מקומו היה לא פחות משם. המקום בלב שלנו לא מוגבל והכאב בפרידה הוא חלק בילתי ניפרד מהגדילה. לפחות אז- בזמן שעוד היה בסדר לבכות ו”למות מאהבה” בזמן שעוד לא ידענו שמותר לבכות מפרידה ל”זמן מוגבל” או שיותר מיומיים החשבנו את עצמנו “פתתים.” .


 


 

כמה שבועות אחרי זה בדרך להצגת תאטרון, ראיתי את רום. הוא היה שנה מעלי במגמת תאטרון אבל הצלחתי לפספס אותו. הוא היה יהיר ושחצן מרוכז בעצמו ומלא שימחת חיים. כשהסתכלתי עליו, חברה שלי שאלה אותי על מי אני מסתכלת? עניתי לה מבלי מודעות למילים “נראה לי שהוא יהיה חלק ענק מהחיים שלי” סוג של תקשור אני חייבת להגיד כי לא הייתה לי כל כוונה או רצון מודע להחליף איתו אפילו מילה!  באותו הזמן כבר שמתי לב שמאז שאני זוכרת את עצמי, זה בשניים! והייתי נחושה להישאר קצת באחד. אבל בתור מחוברת גדולה ללירקס של אביב גפן בחרתי לשמוע בעצתו “והיה ומישהו בא אל תסתובב כי זה תמיד יכול להיות זה שידליק לך את הלב, יפרוק את הכאב בשלווה..”

בשנה הראשונה גילנו שבעצם עברנו לגור יחד, לנוכח המציאות שמצאנו את עצמנו ישנים יחד כל לילה. רום סיים  לימודים בשנה הזאת, אבל את הכריכים שתמיד שוכחים לאכול ונרקבים בתיק בית-הספר. הוא זה שהיה מכין לי כל בוקר. צופה איתי באופרות סבון מיגעות שלא עניינו אותו וניגב לי את הדמעות כשהם ניגמרו ועם הזמן אפילו ניגבתי את שלו. לקראת סוף השנה הראשונה שלנו, כתבתי איזה שיר על דף חצי קרוע ובלילה שלמחרת  חיכה לי יומן כריכה קשה, עם דפים ריקים. בעמוד הראשון היה כתוב”שתמשיכי תמיד לכתוב”. הוא היה מלווה אותי לבית-הספר ומחזיק לי את היד ברופא שיניים כשהיה לי חור. אני הייתי מלטפת אותו עד שהיה נירדם כי עד לפני שהכרנו מעולם לא היה מצליח לישון בלילות.

בגיל 17 עבדנו יחד ימים ולילות לחסוך לטיסה משותפת.. אחרי כמה חודשים צלצלנו לחברת תעופה ושאלנו איזו טיסה יוצאת הכי בקרוב.. כשענו לנו: “היום” זה היה לנו קרוב מאוד! היינו מופתעים אבל בהתחשב בזה שזה לאיטליה וש-16 ימים או שבוע עלו אותו דבר, קפצנו על ההצעה ולקחנו את היותר ימים באותו כסף! בהתחלה לא הבנו, איך שבוע במקום מהמם ושבועיים, עולים אותו דבר! רק שאז לא חשבנו על זה שכל יום נוסף במקום זה יהיה עוד יום שצורך כסף ללינה ומחייה.. הודענו להורים המתמרדים והמתנגדים שנתראה עוד שבועיים והגענו לאיטליה! הצבעים, הריחות של הפסטות והפיצות, גלידות מפתות בכל מקום, השפה המהפנטת, החום והפשטות שלהם הקסימה אותנו.. לא היה לנו איפה לישון ולא רעיון לאן ללכת אבל הרגשנו בטוחים אחד עם השני. רבנו והשלמנו צחקנו ושרנו.. האהבה של רום תמיד לימדה אותי איך לאהוב. הוא גילה לי פעם “גם כשאני רוצה לכעוס עליך אני ברגש לא מצליח, רק מבחוץ אבל בפנים כבר סלחתי לך” . אין ספק שלאורך השנים נוכחתי שזה נכון כי באמת היו סיבות לכעוס עלי וממש לא קרוב למעט.. בזכות האהבה של רום אני יכולה להגיד בוודאות שיש אהבה ללא תנאים, אהבה נקיה וחזקה ש”מזיזה קירות”.

בטיול ראיתי הבזקה לעתיד מרום הילד לרום הבחורצ’יק. כולו גבוה ודקיק סוחב לי את התיק הכבד, עם השיער בקבוקים שלו נופל על הכתפיים ולמרות שהיה לי יותר קל לסחוב בעצמי את התיק מאשר להרים את כל מה שנופל לו, הנחתי לו להרגיש חזק ומועיל. פותח לי דלתות ומרים אותי כשאני נפצעת. הכרנו יחד מקומיים והגענו איכשהו לישון בבתים לא מוכרים, חצינו מדינות ברכבת.  ערב אחד ישנו באכסניה או תחנת אוטובוס וערב למחרת בארמון פאר מהמאה ה16. כשאני המבוגר האחראי,  הוא משתולל ועולה על פסלים בפארק בזמן שאני מבררת רכבות וזמנים. וכשהוא המבוגר האחראי, אני עושה קולות משונים ברחוב בזמן שהוא קונה כרטיסים ומוביל לרציף הנכון.

בשנה השלישית לקשר התלתלים כבר נעלמו והחליף אותם גלח גובה 1. הריחוק הפיזי בגיוסו של רום לצבא, הביא התמודדיות תקשורת, חוויות הפוכות ומסלולים אחרים לגמרי. המון געגועים ואיתם סופי שבוע מלאי התרגשות. כמו בסרטים כשהחייל חוזר ממלחמה ארוכה סוף סוף הביתה.. השבועיים שלא התראנו הרגישו לנו כשנה וסוללת חיל האוויר בה שירת הרגישה כשדה קרב מסוכן. אני החבאתי לו פתקים עם משפטי אושו בכיסי רצועת הרובה שלו. והוא העביר לי דפים מהכתיבה-חופשית  שלו על חוויות צבא שעבר. באותה תקופה שרבטתי לא מעט על פינות מחברות למינהן..בסופ”ש שאחרי חיכתה לי חוברת ציור עם סט עיפרונות מיקצועי. שם היה כתוב “שתמיד תציירי”.

ב 7 שנים שעברו מאז.. היינו יחד, בגרושים של ההורים שלי ובשלושים שנה נשואין להורים שלו. בפציעה של אבא שלי ובריבים שלו עם אבא שלו. במחלה של אחי גם כשאני לא הייתי יכולה להיות. במעברי דירה ובבתי חולים מכל הסוגים. בשנת שירות שלי ובקורס מפקדים שלו, בסוף השירות הצבאי שלו וביציאה מהצבא שלי, באחיין הראשון שקיבלנו לעולם ובפעם הראשונה שהחלפנו לו חיתול, בשאלות הראשונות על רוחניות ובויכוחים עד אור הבוקר על בודהיזם, אטאיזם ויהדות.

שנינו לא מתים על בירוקרטיה אז התורים והפגישות השונות הזמנו אחד לשני ואחת לשניה, כי זה יותר קל לעשות את זה למען מישהו אחר. הלכנו יחד לביטוח לאומי ולבנק ושילבנו ימי סידורים בימי כייף, המצאנו פיתרונות ללא לאבד מיסמכים ומפתחות ומשחקי זיכרון למניהם. לאורך השנים  פתחנו דוכנים של ציורי פנים בפסטיבלים, דוכני קפה בירדים, בגדים יד-שניה. דוכן נאצ’וס. תאטרון רחוב להשקת חברות שונות. הייתי המנהלת שלו במשך שנה, בעבודה שירותית עם אנשים והוא היה המנהל שלי אחרי שנה בעבודה אחרת של מכירות. גרנו בארה”ב אחת עשרה חודשים ועבדנו לפעמים במדינות שונות לכמה חודשים, טיילנו לאורך השנים. בנחלים של צפון הארץ, במעיינות של ירושלים, בדממה של המדבר.. בשווקים של לונדון, ברומנטיקה של פריז, בכפרים של אוסטריה, בגשר של פראג, בחופים של סיני, בברים של ספרד, בעתיקות של יון, בנהרות של סלובניה, ובניתוק של הודו.. ששם כבר טיילנו כבעל ואישה. הנשואין הם דבר מדהים המאחד את האהבה עם בחירה וכוונה. למרות המחשבה, ששום דבר לא משתנה בפועל, משהו גדול משתנה במחשבה.


זוגיות מגיל צעיר 

הזוגיות בגיל 7-14 היוותה לי עיניין וכיף שתרם לכל המעברי דירה באותו הזמן והתקופות הלא קלות שביקרו בבית. הזדהות עם המין השני שעובר את אותם התחושות כמוני ולפעמים גם את אותם השאלות והכאבים.. גם ללא המדועות באותו הגיל הצעיר לתהליך המחשבתי והרגשי שעברתי, חוויתי מהקשרים האלו איכות של תקשורת טבעית וכנה. ההבנה שהמין השני הוא אינו אויב שלי, השפיע על מערכות יחסיים עתדיות בדרך הכרתי  קצת יותר מהי התרגשות  והקשבה, געגוגים ויכולת להמשיך ולאהוב גם שהאדם שאהבתי כבר לא שם.
בגיל 15 הכרתי את אמיר, ואני תמיד תוהה, מי יודע כמה שעות הייתי מקדישה לו, לי ולנו, בחיים אחרים. בין העבודה לאוניברסיטה למשפחה והחברים, כמה הזדמניות יש לנו בחיים באמת להכיר את הבן זוג שלנו לעומק ואת עצמנו. לקחת 5 שעות ביום לשיחה? אצלי ואצל אמיר, הגיל הזה, המקום ה”לא בשל עדיין לזוגיות”, הוא זה שאיפשר לנו אותנו.

תגובה של יועצת בפרום על זוגיות

“פרי שגדל על עץ, צריך מים, אוכל, שמש וכו´ כדי לגדול ולהתפתח, ובסוף להגיע לשיא- לבשלות שלו.
יש זמן מסוים שלוקח לפרי להבשיל. אם נקטוף ונאכל אותו לפני הזמן, זה יכול לעשות כאב בטן..
ככה זה גם אצלנו.
כדי להגיע למצב שבו אפשר לבנות קשר זוגי נכון ובריא- צריך להבשיל.
צריך לעבור את התקופה הנפלאה הזאת שאת נמצאת בה כדי להתפתח, להתבונן בעולם ולמצוא את הדרך המיוחדת שלך בחיים.
להיות בקשר רציני בגיל צעיר זה קצת כמו לקטוף את הפרי מהעץ כשהוא עדיין לא בשל.
הקשר מונע מכל אחד מהצדדים להתפתח לכיוון שלו..”

כשהפרי כבר בשל איפה נכנסת הגדילה-הזוגיות? הרי כל שנותר לעשות עם פרי בשל הוא לאכול אותו..בעוד שפרי שאינו בשל, יש לטפל בו, להעניק לו ולהזין אותו – בתהליך ההבשלה שם בעייני נוצרת הזוגיות,  המשפחתויות-.השותף למסע , לא רק לתוצאה.

הגיל מאפשר לנו גמישות . דווקא מזה שאנחנו עוד לא מעוצבים, דווקא לפני שהחימר עוד לא התקשה, ניתן לפסל יחד בלי לשבור חלקים. בנוסף יש בגיל עוד קצת תמימות המוצרכת לנו בעיקר בדור כזה של גירושין אין סופיים לגייס אמונה מסויימת באהבה .

כמובן שבמידה והאדם לא יכול להכיל קשר זוגי הוא לא יחזיק באחד ולא יהיה לו בריא ומתאים. חוסר ההכלה הזה יכול להיות גם בגילאים מאוחרים מאוד (30,20 ויותר). אך במידה והוא מחזיק בקשר זוגי כנראה שיש בו את הבגרות והצורך לגדול, לחיפוש עצמי (רחוק מההורים, ומהאני ששיכו לו.) הפסיכולוג אריק אריקסון: לפי אריקסון, רק מי שגיבש לעצמו זהות נפרדת מההורים, מסוגל לקבל  על  עצמו מחוייבויות שונות, כמו זוגיות, לימודים עבודה.

תיאורית השלבים (מציינת את השלבים של  האדם מאז שנולד ובשונה מפרויד שמפסיק בשלב מוקדם יותר, ממשיך אריקסון עם השלבים עד מות האדם.) לפי תאוריה זו בגיל ההתבגרות המשימה של המתבגר היא לגבש לעצמו זהות. תהליך זה הוא דרך ריבים עם ההורים ובחירה של עצמאות ודרך שונה משלהם .התמודדות ותחושת חיבור לקבוצה “חבר’ה” , טיולים, בקשרים זוגיים ועוד.

נתקלתי באינטרנט במאמר על זוגיות מגיל צעיר, הקטע הבא ממנו:

“האיום הרציני ביותר האורב למי שנישא בגיל צעיר הוא הכירסום בחיי הנשואין בגיל 40 והתהייה המלווה אליו אם ייתכן שהדשא יכול להיות ירוק יותר ואם הפסדנו משהו? מחשבות שמצמיחות פלירטים ורומנים מהצד”  “ד”ר מרשל”


לכבוד :ד”ר מרשל

הלוואי וזאת הייתה הסיבה לבגידות בחיי נישואין. הלוואי כי אז לפחות בסיטואציה שונה של נשואין, למשל, נשואין בגיל מאוחר יותר- לא היו בגידות.. או בקרב בני נוער או בקרב זוגות צעירים שרק התחילו את הקשר! או באמצע הקשר או בסוף או בכל מערכת זוגית בין הגילאיים 12-100. הבעיה היא לא בעיית גיל לצערי או חוסר חוויות.. זה חוסר אמונה בזוגיות וחוסר הבנה של זוגיות.
אושו-
“הבנה אינה שייכת לזמן. אין זה עניין של יותר ניסיון. אין זו כמות ההתנסות שעושה אותך חכם, זו האיכות.”

אבדנו את הכיוון..את האיכות. והבגידה, הגרושין הם רק הסיפטום למחלה שאנחנו סובלים בה כחברה, כאומה, וכיחידים. זה חוסר סיפוק וריקנות שהדבר הקרוב ביותר אלינו הוא תמיד הראשון שיאושם “אם היית אוהב אותי אז הייתי מאושרת..” “אם היה לי טוב בעבודה..” וכו’.. בלי הבנה תמיד מה שהכי קרוב אלינו יהרס.

בברכה,  רחל


טיפול זוגי לעתים כואב עם מטען רגשי יוצא דופן שחייבים לנתב לכיוון הנכון.
יש לך שאלות  בנושאי זוגיות, בגידה? איך יוצאים מהמצב?  מה עושים אחרים במצבים דומים?
רוצה להגיע לפגישת אבחון ראשונה במרכז, בתל אביב, או שנתחיל מיד טיפול זוגי.
יש לך חרדות מהמצב שאליו נקלעת? רוצה להגיע לאבחון או שנתחיל מיד טיפול בחרדות .
הטיפול הזוגי אצל ד”ר דני לוסקי הוא טיפול ממוקד, מהיר, עם תוצאות מוכחות כבר 20 שנה.
קליניקה של ד”ר לוסקי נמצאת במרכז בתל אביב, רחוב יחזאל קויפמן 6 בתל אביב, בית גאון קומה 16.
טלפון – 1800-33-99-66


זוגיות בגיל צעיר היא זכות ומקום שצריך לעודד אותו במידה וכך הוא קורה. וזוגיות מגיל צעיר לאורך שנים נותנת לנו את המתנה של הגדילה יחד, משלב היסודות. גם מהמקום של הלמידה דרך האחר והנתינה וגם קרקע ממנה אפשר להמריא ואליה אפשר לחזור. קרקע המאפשרת חופש ויצרתיות. זוגיות אמיתית היא בית, לא כלא והיא בעצם דבר שאנחנו מכירים מסיפורים ומהילדות היא בעצם דבר שהכי טיבעי לנו ומתקיים בנו כל הזמן ובכל גיל..חברות.

לבד בזוגיות תמיד אפשר  לעשות את  “הטיול הגדול”.. לא חייב לבד. אנחנו מפחדים שנשאל את עצמנו; מעניין איך זה היה אם הייתי עושה אותו לבד? אולי השאלה היא; מעניין איך זה היה אם היינו עושים אותו ביחד. יש שאומרים שבני האדם צרכים להיות לבד לפני יחד. כדי לא לחפש מישהו מתוך החוסרים שלנו אבל אם ניהיה מושלמים ושלמים למה שיהיה לנו צורך בבן זוג? בהורה? בלימדה? בנתינה?אנחנו לומדים כי חסר לנו ידע? אנחנו נותנים כי חסר לנו אישור שאנחנו טובים? אנחנו רוצים חברה כי משעם לנו? או כי זהו טבע האדם? לגדול ולהתפתח דרך קירבה ותיקשורת עם חברת אדם. בן-אדם אחר.
“טבע האדם הוא לשגשג ולהתפתח, לפתח את הסביבה..” (הרב מיכאל לייטמן)


“Curiosity has its own reason for existing.” (Albert Einstein)
When we survey our lives and endeavours , we soon observe that almost the whole of our actions and desires is bound up with the existence of other human beings (Albert Einstein)
אגדת חוני  המעגל(תלמיד חכם שתמיד היה שואל ומעמיק בשיעור ודרך השאלות שלו למדו גם אחרים..מהתלמוד במסכת תענית כג):


  פַּעַם אַחַת הָיָה חונִיהַמְּעַגֵּל מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, יָשַׁב חונִי לֶאֱכול, נָפְלָה עָלָיו שֵׁנָהוְנִתְנַמְנֵם וְיָשַׁן שִׁבְעִים שָׁנָה. כְּשֶׁנִּנְעַר הָלַךְ לְבֵיתוֹ, אָמַרלָהֶם: “אֲנִי חונִי הַמְּעַגֵּל” – וְלֹא הֶאֱמִינוּ לוֹ. הָלַךְ לְבֵיתהַמִּדְרָשׁ, אָמַר לָהֶם: “אֲנִי חונִי”, וְלא הֶאֱמִינוּ לוֹ. חָלְשָׁה דַּעְתּוֹ וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים וָמֵת. אָמַר רָבָא: זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים הַבְּרִיּוֹת: אוֹ חַבְרוּתָא אוֹ מִיתוּתָא *חברותא-חברה  או מיתותא-מוות  

ברור לנו שהצורך שלנו באחר על מנת להתפתח הוא הכרחי. למה זה בסדר שאמא “תמלא חוסרים”? שדרכה אנחנו נתעצב, שנתעצב דרך חברות טובות, דרך הפסיכולוג, דרך הטלויזיה, הספר, הפוליטיקה אבל דרך בן זוג לא?
זוגיות לא גורמת לנו להרגיש רע ואינה יכולה להוציא את מה שאין רק את מה שיש. חוסר בטחון, חוסר הערכה עצמית, חוסר אמונה, קנאות.. זוגיות רק מעלה את שיש בנו לפני השטח ועכשיו מתחילה ה”עבודה”.
לא יכול להיות מצב שאדם בזוגיות רק כי הוא ממלא זמנית חוסרים, אבל לבד הוא עסוק בעבודה פנימית ובלהתפתח. כי הזוגיות היא רק עוד אחד מאין ספור סוגי משככי הכאבים שלו. ולא יקרה שאדם שעושה עבודה פנימית בלבדות שלו, כשימצא בזוגיות עבודתו לא תמונף.  אם כבר יותר סיכויים שדרך העיניים של האדם הקרוב לך ביותר תראה השתקפות ברורה של עצמך. בעוד שלבד באיזה עיניים תביט בהם?
גם לבד יש בביחד והוא חשוב. לבד אמיתי, רגוע ושליו שיכול להנות מהלבד בלי להרגיש בודד..ואת זה למדתי כבר מההתחלה דרך רום. כמו עם הציור שציירתי והעפרונות שחיכו לי, השירים שכתבתי והיומן עם הכריכה העבה שהביא לי. הרצון שלי לרקוד והחדר שחיפש שיאפשר לי את זה. הגיטרה שקניתי לו כשמצאתי אותו פורט איזה ערב, הרעיונות לעסקים, גם המוזרים מביניהם שקיבלו חיזוק ואמונה. אני יודעת שתמיד רום היה הרוח מתחת לכנפיים שלי. חוויתי שחלק בילתי נפרד מאהבה, היא לתת אחד לשני את המרחב והרוח לעוף למקומות אליהם הוא נמשך, גם אם זה לבד. ואפילו לתת לך את ה”דחיפה”.

“המצב של להיות לבד הוא משהו אשר  משמעותו, תמיד שמישהו אחר נמצא שם”,(דונלד וינקוט–  היה פסיכיאטר ילדים, רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי אנגלי. מממשיכי דרכם של זיגמונד פרויד ומלאני קליין)


היכולת להיות לבד בנוכחות האחר:
הפסיכולוג ויניקוט מתוך מאמר שכתב ב 1958–”אף שסוגי חוויה שונים  משמשים לביסוס היכולת  להיות לבד, קיימת חוויה אחת שהיא בסיסית, ואם לא יהיה די והותר ממנה, לא תתאפשר היכולת להיות לבד;  חוויה זו היא  להיות לבד, כתינוק וכילד קטן, אך בנוכחות האם”

למה להיות לבד אבל עדיין בנוכחות האם? חשוב לדעת להיות לבד, אבל עם האחר. כי בעצם המטרה היא סביבה מאפשרת. הזוגיות היא כמו האמא, חממה, היכולה לאפשר את הגדילה האישית על ידי יצירת תנאים מתאימים לפריחה.


התפתחות היחיד בזוג

ככול שהאדם מולך קרוב אליך אתה רואה את ההשתקפות של עצמך יותר בבהירות. דבר לא פשוט והרבה פעמים כואב. האהבה עם אותו אדם מאפשרת שילוב של ראיית האמת עם יכולת ההכלה של הממצא, על ידי זה שקיימת תמיכה (סביבה מאפשרת) בזמן התגלות הדמות האמיתית שלך, שלפעמים מפתיעה ומבהילה ומאפשרת לנו לא לברוח ממנה ולהתפתח ממנה.

מהיום הראשון ולאורך השנים, עברנו הרבה מלחמות משלנו. לאהבה יש הרבה מדרגות לעלות ותמיד עוד מקומות להתחזק. הציפויות שלנו מהבן זוג להיות כמונו, שרק בשבירה של הציפיה הזו גיליתי כמה שאני בכלל לא רוצה שהוא יהיה כמוני ההפך אני רוצה להיות כמוהו. ללמוד להגיד את האמת בלי הפחד לאבד. אם לא, נמצא עצמנו מפחדים לשתף.  לקלף שכבות שקל להשאיר וקשה להוריד, בינהן למשל, האוגו. אגו בין בני זוג הוא כמו עוד יישות שלמה שמזיזה אותנו כמו עבדים..כשיש את האגו יש שלישיה אבל לא יכולה להתקיים זוגיות.

האגו מגיע למקומות כל-כך נסתרים, כל-כך לא ברורים, הוא מתגנב אלינו בלי שנשים לב. הוא שהופך שיחה לויכוח, הוא שהופך אהבה לשליטה, הוא שהופך טעות לבילתי נסלחת, הוא שמקשה עלינו להבדיל בין מה שאנחנו חושקים בו למה שאנחנו כמהים אליו באמת. שלב האוגו הוא החריף ביותר שעברנו בזוגיות.. ותמיד צריך לשים אליו לב. ההבנה שיש משהו שמונע מאיתנו לראות את האמת. את האחר. אפילו את עצמנו. שמסיט אותנו מהעיקר.

ההבנה שבעצם עם האגו, בן זוג הוא חבר, אבל לפעמים הוא הופך לאויב. למישהו לנצח אותו בדיון, לצאת צודק, להתנקות מאשמה.  רוב הזמן ממש בלי לשים לב. אפילו במקום הכי זניח שניתן להתעלם ממנו ולעבור מהר לסדר היום. שלכאורה לא פגום בכלל בזוגיות..

לדוגמא: בן הזוג  מבקש  מאיתנו  לנסות להיזכר איפה שמנו משהו, דבר פשוט. אך עם האגו, באים העצבים, למה אני? אולי השני איבד? יש משהו שגורם לנו דווקא לא לנסות להיזכר! למה שיאשימו אותי? ועוד ועוד.. (כל זה קורה בראש שלנו הרבה פעמים בלי מודעות בכלל) בהעדר האגו, בעצם נאמר אותו משפט, אבל שמענו אותו אחרת. כי אנחנו  באותו הצד, לא אויבים.. פתאום שומעים אותו ברבים.  בוא ננסה להיזכר איפה שמנו..בלי האגו אתה שומע את הכוונה האמיתית.  .בעצם ללא האגו נשאר רק החבר. אתה לא מול הבן זוג, אתה לידו. והוא לא נגד הוא איתך.

עברנו כאבים גדולים ופגענו אחד בשני, בעצם בך עצמך.. במבטים, במילים, במחשבות, יותר מפעם.  לומדים את כח הסליחה, לאחר ולעצמנו. זוגיות היא כמו פילינג עמוק. אם משתמשים בשריפה הזאת נכון תגיע למשהו חדש, נקי, בריא וככול שעושים את זה יותר הפילנג שמוצרך פחות עמוק ואפילו נעים ולא כואב אלא מרענן.

אין לי ספק ש“מ ה אש אינו דולק יחיד  – אף דברי תורה אין מתקיימין ביחידי”-בלא חבר שיחדדונו (ירמיהו כג כט)  “אין סכין מתחדדת אלה בירכה של חברתה..”, “אין כמו רום בשבילי להגיע למרומי הנשמה שלי”(אני) ולכל אחד יש את האדם לפתגם שלו.


10 שנים מתחילת “תהליך ההבשלה” שלנו והתחושה שלי שהכרנו היום. במקביל אני יודעת שמאה גלגולים עברנו. גלגול של אבא ובת, של בן ואמא, של אח ואחות, של ילד וילדה, של חבר וחברה, של שותפים לעבודה, של אמא ואבא, של בעל ואישה, מורה ותלמיד, רופא וחולה, מטפל ומטופל, גבר ואישה..בכל אחד מהגלגולים האלה והתיקונים האלה היינו יחד. הזוגיות מלאה בכל סוגי התקשורת בכל רבדי הנפש ובכל חדרי הלב.

לאהבה אין הגדרה וגיל בו היא יכולה להתקיים, היא כמו האוויר, אם אתה מוכן ויש פתח היא מגיעה אליו. נכנסת לכל חריץ, גודלת ומתעצמת כל יום וזה לא סתם ביטוי או מילים גדולות, היא פשוטה. כשם שחברות מתחזקת וכמישפחה שגודלת יחד ואיתך, גם כשאתה לבד.                                 חבר לנשמה, שותף אמיתי לחיים, הרוחניים, הגשמיים, בתצורת בן זוג או כל תצורה אחרת הוא מתנה שאי אפשר לאמוד בגודל , או בכמות אלא רק בהשפעה. בחוויה האמיתית שלעוצמת האהבה והחברות אין סוף…

כשאנחנו לבד אנחנו יכולים לבחור להיות מה שבא לנו. לגרום לכולם להאמין בזה ורוב הזמן גם להאמין בזה בעצמנו. אבל בזוגיות יש לנו את האפשרות לגלות מי אנחנו, מי אנחנו באמת.
“תודה על מה שלי בראת תודה על מה שלי נתת על אור עיניים חבר או שניים שביזכותם אני קיים..” (עוזי חיטמן)


רחל רגב, סטודנטית שנה א’
מנחה: ד”ר דני לוסקי