עקרונות הנטורופתיה
25 בספטמבר 2014
איך
30 בספטמבר 2014

משבר בזוגיות

משבר בזוגיות, זוגיות במשבר

קורס ייעוץ זוגי,
טיפול זוגי משפחתי >> כאן

היכולת לבחור להמשיך או להישאר בכל שלב ושלב.

זהו. זה נגמר. הכול מאחורי. הרגשת השלמה עם המצב. חוסר רצון להלחם. אפילו סוג הקלה.
ודמעות שמבצבצות מתוך עיני וזולגות על לחיי וגם מחנק בגרון. הולך בהרפיה מוחלטת ונותן לרגליים לסחוב אותי לשום מקום. הראש ריק לחלוטין. הגוף בוכה. הנשמה מייללת. הנפש מתרסקת.


תיאור מצב
קורי העכביש הרבים, שתלויים על סורג הכניסה לבית מרחבת הגינה, כמו מסך אטום, כמו וילון לממלכתה הנסתרת של היפהפייה הנרדמת. הפרגולה שלא נצבעה כבר הרבה זמן וקורותיה החלו להיסדק. הצמחים שגדלו פרא בגינתנו האהובה. העשבים השוטים. הדשא שצמח מעל מידותיו המיועדות. העלים שנשרו וכיסו את כל היופי הזה שיצרנו שנים בעמל רב ובהרבה אהבה, כמו שטיח אטום וצפוף. נזכרתי בדגים הכתומים והלכתי לכיוונם. לא זכרתי מתי ראיתי אותם בפעם האחרונה. מתי התבוננתי ביופיים. אני עובר את הקקטוס המורכב שלקחתי מגינתו של בני הפסיכולוג. אני מתבונן באירוס הגרמני הייחודי – מזכרת מגינתה של עדנה. שניהם טיפלו במיכל. אני חיכיתי בחוץ ואספתי בעיני ובידי מזכרות. נגעתי בנענה והרחתי. נזכרתי ברונן הפסיכולוג. שם כבר היינו שנינו בטיפול.
ליטפתי את הכלב, שהלך בעקבותיי. פתאום חשבתי על כך שימים רבים לא הקדשתי לו זמן. לא ליטפתי אותו. ובתוך כאבי העצום רכנתי אליו וחיבקתי אותו. והוא קשקש בזנב וקפץ עלי וליקק את קצה אפי וסרב לעזבני. חשבתי על הזמן הארוך שעבר מאז ליטפתי את זוגתי. מאז חיבקתי אותה, מאז אמרתי לה דברי רוגע ואהבה. יהיה בסדר. הראיתי רק את הגב. נפגעתי. כאבתי. נחבלתי.
בכיתי. הדמעות התפרצו לבד. לא מנעתי בעדן. כבר לא חסמתי.
נכנסתי לבית. לבית שלי.
מבעד למסך הדמעות והיגון הרמתי עיני לתמונה המאובקת. כמה זמן לא הקדשנו לה מחשבה. כמה זמן לא ניקינו את האבק. לא צבענו. לא מירקנו. לא חידשנו . לא הכנסנו חדש לפתחנו. לא חשבנו על הזרמת אור לתוך האפלה שנכנסה. על הפחת תיקווה חדשה. נתקענו.
השולחן הענק שנועד לארח. הסלון הנוח לאירוח החברים. הצבעים הנעימים והחמים שכמו דעכו מהקירות ודהו משמחתם ועליצותם. הכלים היפים שלא הקדשנו כלל מחשבה להחליפם ולחדשם למען חברינו הרבים. וכמה אהבנו פעם לארח. וכמה אהבנו לפנק ולחבק ולהאכיל. והבית ריק. כמה זמן אנחנו כבר לא מזמינים? לא מאירים ליבנו לחברים? לא מכניסים, לא מארחים , לא מחבקים. לא פנויים.

הכול כבר כתוב על הקירות. הכול הוסתר באבק. הכול נמצא בעלטה כבר הרבה זמן ורק עכשיו התפניתי, בתוך עומק כאבי להישיר מבט ולהבין שהכול התחיל כבר מזמן וזחל לחיינו לאט לאט ולא עשינו כלום לעצרו. לא היינו מודעים לגודלה של האפלה. לא הבנתי שהפרידה החלה כבר מזמן ולא עשיתי שום ניסיון למנעה. פשוט לא הבחנתי בה לא ראיתי אותה. לא רציתי לראות אותה. לא רציתי לדעת שהיא כל כך חזק כבר כאן.


הטיפול
רצינו הכול שיהיה למיכל ובעיקר רצינו את אושרה. כל כך רצינו שיהיה לה טוב. שתהיה בעיקר מאושרת. הבטנו בה ביופייה המדהים, שכמו חמק מכל היתר. מיכל שיחקה בתוך חבורה גדולה של ילדים, אך הייתה בודדה ועסוקה בעצמה. מיכל שלנו הייתה שפופה. הייתה עצובה הייתה בבעיה. ואנחנו כהוריה גם. חשנו שהיא רוצה חברים ודאגנו להביא לה בשפע ואפילו דאגנו לפנקם ע"מ שירצו לחזור, שיאהבו את הבית ואת מה שבתוכו, שיאהבו את מיכל.
ומיכל גדלה. ותמיד בתוך החבורה הגדולה הייתה לבד. ותמיד מצוקתה צעקה מתוך עיניה, מתוך מבטה. תמיד לא רצתה להיות במקום שהייתה. תמיד לא היה לה טוב שם. תמיד שידרה מצוקה. ואנו רצנו והכנסנו לחייה ולחיינו עוד מטפל ועוד אחד והקפנו אותה במנתבי לכת שיכינו אותה לחיים עצמאיים. יותר טובים. כל מטפל שהגיע לגעת בנושא מסוים פתח עינינו לבעיה נוספת, לכאב נוסף. החיים נעשו קשים. רק דאגנו, רק ניווטנו רק תמכנו. שכחנו לבלות, שכחנו לאהוב. שכחנו ללטף. נשאבנו לכל הקושי בגידול ילדים בלי הקורטוב של היופי של הכיף וההנאה. שנים שהיינו שם בשביל מיכל, שכל כך הייתה זקוקה לנו. שכחנו שם בתוך הריצה כמה אנחנו זקוקים קצת לחמלה. כמה אני הייתי צריך חיבוק שם ולא ידעתי לקבל אותו. ולא ידעתי לקחת אותו אפילו בכוח. נסענו לבתי חולים ולמטפלים וקנינו מכשירים והיינו בטוחים שהקפצנו את מיכל כל כך גבוה. ושכחנו לחיות. אני שכחתי לחיות. שכחתי לעבוד. שכחתי ליצור. שכחתי לאהוב. (אפילו את עצמי). ואולי בתוך כל הריצה הזו, החשובה הזו , נשכחה האהבה.
מיכל הגיעה לפסיכולוג. שנתיים. שנתיים של אבא מחכה בחוץ. תמיד יש ספר טוב איתי. עבודה. משהו לעשות . ותמיד הראש לא פנוי. מסתכל על ציפורים, מחפש פרפרים, מתבונן בנחיל נמלים ובודק עורקי עלים וצבעים. שנתיים שפיתחתי בראש מקומות לילדים עם הפרעות קשב שיוכלו לשבת וליהנות בהפסקות. להביא חמלה, רוך וקסם לפנימם וגם שעשוע ועניין. רואה דגים ומים, עלה ונמלה כשלווה ועונג, ואבן-גיר ומדרכת כפתרון מקסים. שנתיים עברו ולא נראו שום תוצאות. רק צפו עוד בעיות ועוד בעיות. כמה מטפלים כבר היו קודם? כמה עכשיו? אנחנו קורעים תחת הנטל. אנחנו נכנסים לחובות. מחפשים ומחפשים ולא משתפים. כאן מוציאים 40,000ש"ח כאן 10,000 ₪ וכאן 2,000 ₪ קבוע. לא עשינו חשבון. לא שיתפנו. לא דיברנו. אפילו הקרובים ביותר אלינו לא היו בתמונה. אפילו טובי חברינו. בשלב מסוים פרשתי מהעבודה. מיכל הייתה בת 8. הייתי כולי בשבילה. הדחקתי את העבודה והחלומות שלי. הפכתי להיות אבא של מיכל. רק אבא של מיכל. זוגתי יצאה בבוקר למקום עבודתה ואני דאגתי לריצות הבלתי פוסקות סביב ילדתי. ארוחת צהריים, הכנת השעורים. חוגים, חברים, מטפלים אפילו ארוחת ערב. לא השארתי לי זמן לכלום. לפעמים הלכתי לשחות. לא הייתי פנוי לעצמי ולתחביבי. הכנסתי כעסים לחיי. אפילו האהבה המעטה והחברות לזוגתי נעלמו ויחסי המין הפכו לעבודה קשה, כמעט בלתי אפשרית. אפילו מהמקום הזה רציתי לברוח. הבית הפך לכלאי. לא שמתי לב שזה קרה ולא שמתי לב לצרכי ולמאווי.
מיכל החלה ללכת לפסיכולוגית חדשה. לא ראינו שום תוצאות עד עכשיו בטיפולה אצל בני וקיווינו שהפעם ההצלחה תהייה גדולה יותר. בבית המתחים השתלטו על חיינו. האור עזב אותנו. קרני השמש הפסיקו לחמם. איבדנו תיקווה כמעט לחלוטין. בעצם לגמרי. ולא היה לנו על מי להישען. לא היה לי על מי להניח את הראש. לא היה לי היכן לבכות. אף אחד לא ידע. יצאתי תמיד מחויך ולבבי, אך בתוכי דואב וכואב. בתוכי ידעתי שאני רוצה ומחפש כתף. שאני מייחל לחיבוק חזק. מאוד רציתי שילטפו אותי. שירגיעו אותי. ואף אחד לא היה בשבילי. ואף אחד לא ידע ממצוקתי. הסתגרתי. כלאתי את עצמי . הייתי בצינוק.
שכחתי שגם אני יכול ללטף. שגם אני יכול לחבק. שגם אני יכול להרים את זוגתי. שיכול להיות שהיא במצב דומה לשלי. אך נסגרתי בתוכי. בכעסי בעולמי. לא הייתי פנוי אפילו אליה.

קורס ייעוץ זוגי,
טיפול זוגי משפחתי >> כאן


פסיכולוג שלישי. הגענו כבר מותשים. עדיין מחייכים, כלפי חוץ. עדיין לבביים. היינו האנשים שכולם רצו לאהוב, שכולם רצו להיות איתם. וכולם רצו רק לעזור וכולם רצו כל כך לחבק. והיינו כל כך לבד. התחלנו תהליך של טיפול זוגי. הכול בשביל מיכל. הפה נפתח. הלב נפתח. גם שק הדמעות. נתנו את עצמנו , את כולנו להציל את מיכל ולעזור לה. המילים התחילו לפגוע. ירינו והאשמנו זה את זו. הכול כדי לעזור למיכל. דיברנו ביושר. לא טייחנו. ומפגישה לפגישה הינו יותר חריפים יותר חדים יותר פוגעניים. מוטטנו את עצמנו לחלוטין. מדברי שבח והלל הפכו מילותינו בהדרגה לכתב אישום אחד נגד השני. הכול אמת. הכול נכון. הכול קרה. יצאתי חבול לגמרי מהפגישות. כל פגישה מצבי הורע. הרגשתי לפעמים שותת דם ואף אחד לא נותן תרופה לפצעיי ומחליש את כאבי. לא הבנתי שדווקא ברגעים אלה אני צריך כח ועוצמת נפש. לקום ולאסוף את כולי, לגשת לזוגתי לחבק אותה חזק ולהגיד לה ; אני אוהב אותך. נעבור את זה. ואולי היה זה מאוחר כשהגענו לשם וכבר החיבוק לא היה עוזר. ובעצם מי היה יכול לחבק אחרי מפגש אצל הפסיכולוג, כשיצאנו כל כך חבולים וכואבים?
מישהו היה צריך לדעת מכך. מישהו היה צריך לחכות לנו ביציאה מפתחו של הפסיכולוג ולהכריח אותנו להתחבק ולהגיד כמה דברי אהבה ולהבין שהדברים שנאמרו הם לא סוף העולם, ולא נאמרו מתוך כוונה לחבוט ולהכות אחד את השני. אך לא היה שם אף אחד. היינו שניים. שפעם אהבנו ועכשיו עמדנו שם, בטבורה של ירושלים, מראים את הגב אחד לשני ורוצים לברוח. אני רציתי לברוח. לא ראיתי שום פתרון באופק. הכול נהייה פחות טוב מפגישה לפגישה. המרירות גאתה. רציתי רק לשכב על החול ושגל גדול יכסני או ייקח אותי איתו.


על מה לא דיברנו שם. מה לא הטחנו שם. כמה הכאבנו.
כל פגישה יצאתי יותר כועס. יותר מרוט. הכול עלה שם. המטבח. הארוחות. המשפחה. החברה. הבלויים. הקשב. חוסר התקווה. אני חושב שלא יכולתי לשאת זאת. זה הכאיב לי. הרגשתי שהייתי אבא נפלא. בעל מדהים. פתאום במראה שהוצגה בפני בחדרו של רונן נראיתי אחרת. הדברים שהוטחו בי היו קשים ולא יכלו לצאת מראשי. לא הסכמתי עם הצורה והדרך בה נאמרו. לא אהבתי את ההיגררות שלי לפתיחות ולהוצאת כל הקרביים.
היו פעמים שהרגשתי שאני עלול לפגוע. ביקשתי פגישה אישית ויכולתי לתת לעצמי יותר דרור. יותר חופש ללשוני. אך גם הדברים שנאמרו (לא באזני זוגתי, אהובתי), יצאו החוצה לחלל ולא ניתן להחזירן ויצרו תחושה ברורה שאיני רוצה יותר להיות חלק מחייה. שאני יותר לא רוצה לראותה בתוך מארג חיי. כחלק מעתידי.

הדבר האמיתי הוא טיפול זוגי? ומה שיותר מהר.

מתוך העלים שנאספו על הדשא מבצבצת ראשה של אורנייה יפהפייה. טיפות בודדות של גשם ירדו כאן שלשום. לא די. האדמה צמאה, יבשה. קצת סדוקה ופצועה. אני פותח את הברז ומאפשר למים לזרום מהצינור. אוחז את קצה הצינור ומוביל את המים לפינות נסתרות . הטיפות מחלחלות גם מזוויות עיני ושוטפות את פני. אני משחרר לגמרי. נותן למים להובילני. לזרימה לקחתני.
החלטנו להיפרד.
אין לנו כוח. הרמנו ידיים.
לא לחיים האלה פיללתי. שנים של ייסורים ואיבוד תיקווה והעצמת החולשות והכעסים.
אני הולך בדמיוני לעתיד. עתיד טוב יותר. אני בונה אותו בראש. אני רוצה שמחה. אני רוצה חיוך,אני רוצה חיבוק. אני רוצה שיחבקו אותי בכל הכוח, שיגידו לי; יהיה בסדר.

המטבח? הארוחות? הניקיון? אלו הבעיות שלנו?! מה עוד עלה שם? הכל! הביטויים. שפת הגוף. הכעסים. אלו הבעיות? אלו בעיות לא פתירות? הרי הייתה שם אהבה. והייתה שם האהבה גדולה . ממתי מתייחסים באהבה לכל השטויות האלה? האם לא סולחים? האם לא שוכחים? האם לא מקבלים אחד את השני כמו שהוא רק בזכות האהבה?

אני זוכר כמה כמהתי לה. כמה חיכיתי. כמה אהבתי. כמה ציפיתי. יותר משנה. והכול הלך לאט בתחילה. כמו בסרטים. אהבה בלי להלחיץ. נפגשים בסתר. נפרדים גם כך. ולאט לאט הנשיקה ואז נכנסים סוף סוף למיטה. אחרי המון זמן. כמה ציפיות. כמה אהבה. ושמה לא היה טוב. בנקודת המפגש. במקום האהבה. לא התרוממנו לשמיים. יצאנו מהמפגש הראשון מאוכזבים. וגם מהבאים .
התכנסתי בתוכי מתחילה והבנתי שיש בעיה. וסירבתי להודות וחשבתי שיהיה בסדר. זה לא יתכן. בתוכי התחלתי להאשים אותה . היא אותי. ואף פעם לא ממש דיברנו על כך. לא ניסינו לפתור. לא ניסינו להבין. והזמן עבר וחלף ושכחנו לדבר בנושא. המין בינינו היה לא טוב. במקום אהבה, הרגשתי שאני עובד קשה. במקום זיעה של עינוגים ואהבים הייתה כאן זעה של לוחמים.
לא הבנתי שאני צריך לשים זאת על שולחן הטיפולים במרכז. לטפל לנסות להבין ולעשות הכול כדי לפתור. במקום זאת הכחשתי. ברחתי. שכחתי. המיטה, מקום המנוחה שלנו והמרגוע והאהבה, הפכה למקום האחרון שגופי ונפשי רצו להגיע לשם. והפצצה תקתקה. ולא הייתי מודע לה.
ממה חששתי שם? מלפגוע בי? מלפגוע באהובתי? מלהיפגע ממנה?
בכך שהתכחשתי. שלא הייתי מודע. ששכחתי. שלא התייעצתי. שלא דיברנו. שהיא לא שיתפה. שהיא לא רצתה אולי לפגוע בי, חיסלנו אחד את השני באלפי דקירות מוצדקות וכואבות.

הבחירה
את שוכבת שקטה ועינייך סגורות. עפעפייך רוקדות. את לא ישנה. עטופה בסדין ושמיכה של בית חולים. ידי על מצחך. מלטפת. ידי השנייה לופתת את ידך. לא עוזבת. כמעט עזבת אותי. כמעט הלכת.
איבדנו את שלשת ילדינו. גופך לא עמד בכך. הייתי בדרום במילואים. לא הייתי צריך להיות בבית. לקחתי את המכונית בלילה ונסעתי אלייך. להיות איתך. לחבקך. להרגיש בריחך. מצאתי אותך שרועה בחדר השירותים. הכול נראה נצח. הייתי בטוח שאיבדתי אותך. התאומים לא שרדו. גם השלישי. את נשארת. את בחיים. אלעד הרופא הניח יד על כתפי והובילני לחדרו. הסביר לי שלא תוכלי להרות. כנראה לעולם. (זה צריך להיות נס, כך אמר) אך תחיי. והסביר לי שאזהר ביחסיי המין איתך. שנינו צריכים להיזהר. ובשבועות הראשונים מומלץ רק ללטף.(הוא בטח התכוון שאפשר גם לחבק ולנשק).
ניגשתי אלייך. רק תוך כדי ההתקרבות אלייך חדרו מילותיו של אלעד ונחתו בתוכי והתחלתי להבין.
ידעתי כבר נשים. הייתה לי אפשרות לילדים. אך רציתי להמשיך. אני איש שמאוד אוהב ילדים. רואה עצמי מוקף עוללים ורכים.
הסתכלתי אלייך. אני בטוח שידעת הכול. את כל מה שגופך עברת. מה הסיום של ההיריון היקר הזה. אני ליטפתי את פנייך במטלית לחה וליטפתי את מצחך, ושמתי ידי על ידך. נגעתי בלבך. השארתי את ידי שם. ידעתי שאני רוצה להיות איתך. בחרתי אותך. רציתי אותך. את ואני זה השלמות מבחינתי. את – זה כל מה שליבי חפץ.

אחרי כשנה, אולי יותר, נולדה מיכל. בעיקר בזכות עקשנותך. החלטת שעל אף כל המהמורות את יכולה. והבאת אותה. הבאנו אותה שנינו.
תמיד הייתה לי אפשרות הבחירה. תמיד יכולתי לקום וללכת. ותמיד רציתי להיות לידך ותמיד בחרתי להיות בקרבתך. לאחוז ידך ולחבקך.
תמיד הבחירה הייתה נתונה בידך. גם את יכולת להישאר איתי ולהחליט להמשיך לחבקני ולאהוב אותי. ויכולת גם תמיד ללכת. אז – כשהיה קשה. אז, שלא הצלחנו. וגם מאוחר יותר.
שנינו נשארנו יחד מתוך בחירה. שנים. אף אחד לא כפה. אף אחד לא הכריח. זו הייתה בחירתם של שניים. של שני אנשים. של שני בוגרים. של שני אוהבים.
אני מבין את בחירתי. אני זוכר את בחירתך.

אני סוגר את הברז. טיפות המים מנצנצות מהעלים. אני רגוע. שקט. מסתכל בכל היופי הזה שיצרתי בשביל אהובתי. מנסה לשאול את עצמי מה היום היא בחירתי. מה באמת אני רוצה?

 


 

קורס ייעוץ זוגי,
טיפול זוגי משפחתי >> כאן

לוסקי
לוסקי
ד"ר דני לוסקי PhD - יוצר ומפתח שיטת לוסקי. מפתח מבחני איטליגנציה i32. ראש מכללת לוסקי. יו"ר הלשכה למקצועות בריאות משלימים, מנטור של מנהלי עסקים בכירים במשק. מטפל בשיטת לוסקי - רפואה משולבת - טיפול במחלות וכאב, טיפול זוגי, טיפול משפחתי, טיפול בחרדות, טיפול בדיכאון, טיפול בהפרעות אכילה. ד"ר לוסקי כתב 17 ספרים בנושאי חינוך, זוגיות, בריאות וסודות ההצלחה. 054-4497799
לחץ לכניסה
יש לך שאלה? לחץ כאן >
יש לך שאלה? אני זמין כעת בווטסאפ