לשתוק
18 באפריל 2015
אהבה
18 באפריל 2015

עד שהמוות יפריד בינינו

עד שהמוות יפריד בינינו / אורית גלילי

הם היו זוג יפה בשנות ה-40 לחייהם. שני ילדים, עבודה, בית מטופח. הרבה שנים של יחד. חצי חיים. הם גדלו יחד, התבגרו יחד, לא זוכרים את עצמם לבד. סימביוזה. הם הגיעו בגללו, הוא רצה. “משבר גיל ה-40” היא אמר, והוא אולי הסכים. עד עכשיו הכל היה ברור. עובדים קשה ובשעות הפנאי המצומצמות מבלים יחד. וזהו. זו המציאות ואין בילתה. פתאום הוא רוצה דברים אחרים. הוא רוצה קצת לבד. זה בטח משבר גיל ה-40. יעבור לו.

הוא אוהב אותה. לא יכול בלעדיה, לא רואה את עצמו בלעדיה. היא אם ילדיו. היא הכל. היא הכוח . הוא מספר שהיא אחראית על הכל. נוח לו. כשצריך להחליף חבילה ביס, היא יודעת מה צריך לעשות. סומך עליה. לגמרי.

בזמן האחרון, חזר לו חלום ישן. הוא רוצה לתופף. ככה לפני השינה, הוא עוצם את העיניים ומרגיש קצת ילד. יושב על מערכת התופים ומרביץ. חזק. רק הוא והם ומוסיקה ברקע. כשהיה צעיר פעם, לקח כמה שיעורים שהשאירו טעם של עוד. הוא רוצה. לה לא אכפת, אבל לא בשעות הפנאי של שניהם. אין שעות אחרות הוא אומר. זה או שאני עובד או שאני איתך. אז תהיה איתי היא אומרת. או שתיקח חופש לתופים בשעה שאני בעבודה. אין אפשרות אחרת. או שלא. וזהו. תיכנע. זה רק עבודה ואני. ואלו החיים. חלומות על תופים לא חשובים מספיק בכדי להפר את השקט. אולי היא צודקת הוא אומר לעצמו.

זוג יפה. סמביוטי. הקים לעצמו מערכת יחסים שהיתה נוחה לשניהם. היא לקחה את מירב התפקידים, הוא איפשר.

זה לא קל היא מספרת, הכל עלי, הקניות, הילדים, החשבונות. הוא עובד וזהו. עבודה שוחקת אבל הבית כולו עלי. אז כשיש קצת זמן בלי עבודה, אני מעדיפה להיות איתו. זהו. לי אין חלומות על תופים ואם אני רוצה לעשות משהו אני מסדרת את היום כך שלא יהיה על חשבונו. שלא ירגיש בחסרוני.

אני תלוי בה. הוא מסכים. היא אחראית על הכל ואני מרגיש חייב לה. היא גם לא מתלוננת עושה את הכל באהבה. אם צריך משהו ביורוקרטי או מעשי, היא שם. אני יותר אסטרונאוט. אבל בכל זאת אני חושב, שמידי פעם אפשר לעשות דברים לבד. כאלו שלא קשורים לעבודה או למשפחה. אני מרגיש שאני צריך את זה.

“אם אתה מרגיש שאתה צריך את זה, אז תעשה את זה. תפתח את האינטרנט, תחפש בי”ס לתופים, תקבע שיעור, תלך. תרביץ בתופים – מה הבעיה?” אני שואלת.

הוא פותח עיניים חומות ושותקות.


מרתון קורס ייעוץ זוגי, 3 ימים עד להסמכה.
המרתון מיועד למי שרוצים תעודת ייעוץ זוגי, עכשיו!!!
ולמי שרוצים לשפר את הזוגיות, לעבור לשלב הבא.
התוכנית הנמרצת והמצליחה של מכללת לוסקי בתל אביב.
לפרטים נוספים – לחץ כאן


“הוא יודע שלא אסכים” היא עונה בשמו. “בגלל זה הוא לא עושה את זה”.

“זו  אפשרות שאפילו לא חשבתי עליה” הוא ממלמל.

“מה יכול לקרות אם תעשה את זה?. אם מישהו רוצה משהו בזוגיות הוא פשוט צריך לעשות את זה. לא לחכות לאישור או לחכות שהצד השני יעשה את זה. צריך לעשות”

“אבל זה לא לזוגיות. זה בשבילי” הוא אומר.

“אתה בטוח?” אני מקשה.

“ברור” היא עונה. “הוא רוצה ללמוד תופים בשביל עצמו בלבד. “מה תופים יעזרו לי בחיים?”

“תאר לי יום שגרתי שלכם” אני שואלת.

“מתעוררים בבוקר, שולחים יחד את הילדים לבית הספר. הם הולכים לבד. בית הספר קרוב. יושבים שותים קפה. יוצאים יחד לעבודה. היא עובדת עד 4 אחרה”צ. אני עד 6. בערב ביחד בבית. לפעמים יוצאים לסרט כולם, מסעדה. לרוב בבית. הילדים כבר גדולים יחסית”.

“עד שהמוות יפריד ביננו” היא צוחקת “אנחנו לא אנשים של בילויים. לפעמים אנחנו יוצאים רק הוא ואני לסרט או הצגה אבל לא יותר מדי. לבד, אף פעם לא יצאנו. אין לנו צורך בזה”.

“יכול להיות שצרכים משתנים במהלך החיים?” אני שואלת

“זה משבר גיל 40 שלו” היא צוחקת שוב.

“יש לך חברות?” אני שואלת

“הוא החבר הכי טוב שלי. כמעט ואין. אני לא מאלו שמרגישה צורך ללכת עכשיו לקניון עם חברה”.

טוב אני אומרת. אני חושבת שמצאתי לכם תרופה, לפחות תרופה ראשונית.

“אתה השבוע תיפתח את האינטרנט, תחפש ביס לתופים שנראה לך, תקבע שיעור בזמנך הפנוי ואז – רק אז תעדכן את זוגתך. ולך לתופף. את השבוע, תתני לעצמך מתנה קטנה. תלכי לבית קפה, תזמיני את הקפה שאת הכי אוהבת ושבי שם סתם. תתבונני באנשים. בלי להתקשר אליו. בלי להתקשר לילדים. תסגרי את הטלפון. את והקפה בלבד.”

שבוע לאחר מכן, הם חזרו קצת אחרת. הוא נראה מוכה רגשות אשם, היא נראתה זוהרת יותר.

“עשיתי כך בדיוק” הוא התחיל לספר “היא לא התנגדה. נתנה לי, אך המבט שלה בטרם יצאתי מהבית נתקע מולי כל הזמן שתופפתי בתופים. היא אמרה כן אבל התנהגה כלא ולא יכולתי להתרכז בשיעור בכלל. הרגשתי אשמה נוראית שהשארתי אותה לבד. “

“לי דוקא היה נחמד” היא ענתה “סגרתי את הטלפון. הסרתי מעלי את האחריות. סמכתי עליו שהוא בבית והילדים גדולים ואחראים הקפה היה טעים. מאוד אפילו. אין לי יותר מדי רגעים כאלו”.

” אתם שניים” אמרתי לו “שני פרטים, שני אנשים, רצונות שונים. והכל בסדר. זה בסדר והיא בחרה להישאר עם הילדים באותו הערב, זה לא שהיא רצתה לעשות משהו ואתה מנעת ממנה את זה. זה בסדר גמור ללכת ללמוד תופים לבד. הכל בסדר. אתם שניים. ובכדי להשאר זוג אתם חייבים לשמור על השוני . לחדד אותו. לאפשר אותו.”

בפגישה שאחרי, הוא כבר נראה ונשמע אחרת. “התגעגעתי כל כך לתופים. ” הוא אמר “הרגשתי כמו ילד. הוצאתי את כל העצבים”.

היא חייכה.

 


מקורות:
ד”ר דני לוסקי (2004, 2005, 2008 ,2010 ,2012 ,2014) ספר שיטת לוסקי. הוצאת מכללת לוסקי