תזונה ואינטליגנציות
14 בספטמבר 2014
צמחי תיבול
14 בספטמבר 2014

פסיכולוגיה של המינים

פסיכולוגיה של המינים

רקע מושגי:
מין: הבחנה בין בני-אדם על בסיס ביולוגי. כלל התכונות והשינויים האנטומיים והפיזיולוגיים היוצרים הבדל בין זכר לנקבה.

ג’ נדר: מרכיבים לא ביולוגיים של מין, הנתפסים בתרבות כמתאימים לזכרים/לנקבות. הגדרה חברתית-תרבותית. השימוש במונח זה בא לצמצם את ההנחה לפיה קיימת הקבלה הכרחית, בלתי נמנעת בין המין הביולוגי למין הפסיכולוגי.

רקע היסטורי:

עד שנות ה-30:

גאלטון – הפסיכולוגיה הדיפרנציאלית: תחום התמחות הבודק הבדלים בין אנשים במשתנים פסיכולוגיים שונים כמו: התנהגות, תכונות אישיות וכד’. וכן הבדלים בין קבוצות: גזעים, מעמדות חברתיים, מינים, קבוצות גיל ועוד.

ויליאם ג’יימס- הזרם הפונקציונאליסטי: חקר את התודעה האנושית כמצבור של פעילויות המובילות לתוצאות מעשיות בעולם המציאות.

דרווין- תיאוריית האבולוציה: שילובה של תיאוריה זו בעולם הפסיכולוגיה, נתנה לגיטימציה לחקר האישה. ההנחה הייתה שההבדלים הפסיכולוגיים בין המינים הנם תוצאה טבעית של ההבדלים הביולוגיים ביניהם. הבדלים אלו נתפסו כבעלי תפקיד חשוב בשימור הגזע האנושי ובהתפתחותו. המוטיב של תיאוריה זו כפי שיושמה במדעי החברה, היה עליונותו של הגבר, והרעיון על תפקידה המשלים של האישה וכפיפותה לגבר, סייע להתפתחות מוטיב זה.

מבחני משכל: מבחן ראשון: בינה, בחן דרך להפנות ילדים לחינוך מיוחד, כלל משימות שנועדו למדוד תהליכי היגיון בסיסיים. טרמן הרחיב את המבחן והוא נקרא בשם: מבחן סטנפורד-בינה. בינה וטרמן האמינו כי אין הבדלים בין המינים במשכל הכללי.

מבחן הכישורים המנטליים הראשוניים-ת’רסטון: (עד אז התבססו על מבחן המשכל של בינה ועל רעיון המשכל הכללי, וקבעו ציון אחד: מנת משכל –IQ) . ת’רסטון האמין בקיומם של כישורים אינטלקטואליים אחדים והאמין כי יוכל לזהותם באמצעות טכניקה סטטיסטית הנקראת ניתוח גורמים. המבחן שלו מבחין בין 7 כישורים שונים.

לאחר שנות ה-30:

אנסטזי: כישורי הנשים בתפקודים מילוליים ולשוניים גבוהים מאלה של הגברים מינקות ועד בגרות. כישורי הגברים גבוהים מאלו של הנשים במבחנים הבודקים יכולת מספרית. ההבדל מתחיל להתגלות במהלך ביה”ס ונוטה להימצא במבחנים של הגיון מספרי ולא במבחני חישובים.

טיילר: הגיעה למסקנות דומות. נשים עולות על גברים ביכולת מילולית, אף כי הפער נמצא במבחנים הבודקים שטף מילולי ולא אוצר מילים. בגרים עולים על נשים ביכולת מתמטית, כשהמדד הוא הגיון מתמטי ולא חישוב מתמטי. גברים עולים על נשים במבחנים הבודקים יכולת מרחבית.


קורס זה נלמד במסגרת לימודי תעודה, במגמות –  לימודי נטורופתיה ,  לימודי פסיכותרפיה,  לימודי אימון אישי


אלנור מקובי וקארול ג’אקלין: אחד ההישגים החשובים שלהן, היה העיבוד השיטתי של המידע. הן מצאו, כי השקפות ותפיסות רבות באשר להבדלים בין המינים, אינן מבוססות כלל. הן אספו בסקירתן את כל המחקרים הרלוואנטיים לשאלת ההבדלים בין המינים וחילקו אותם לקטגוריות על-פי נושאים. בתוך כל קטגוריה ספרו את כל המחקרים שבהם נמצא הבדל של ממש לטובת הגברים, לטובת הנשים, או לא נמצא הבדל כלל.

רקע מתודולוגי:

קריאה ביקורתית של מחקרים: במיוחד בתחום כמו פסיכו’ של המינים, חשובה הזהירות, כיוון שמדובר בתחומים בהם מעורבים רגשות ועמדות של החוקרים. יש לשים-לב לשיטת המחקר, הנבדקים, שיטות הניתוח, האם מחקרים אחרים תמכו בממצאים.

כלים מתודולוגיים:

ניתוח-על: שיטה סטטיסטית שפותחה בשנות ה-80, המאפשרת לחוקרים לשלב את כל ממצאי המחקרים שנערכו בנושא כלשהו ולקבוע מהי משמעותם המקובצת של כל הממצאים יחד. לשיטה 3 שלבים: איתור המחקרים, חישוב גודל ההבדל לכל מחקר, חישוב גודלו הממוצע של ההבדל בכל המחקרים שאותרו. מחקרי רפליקציה (חזרה): מחקרים החוזרים בדיוק על כל התנאים כפי שנעשה במחקרים אחרים, ונמצאים בהם אותם ממצאים. מחקרים אלו נעשים על-מנת להגביר ביטחון בממצאי מחקר כלשהו.

כלים תיאורטיים:

מערכות ערכיות בבסיס המחקר: למרות ההנחה בדבר נחיצות האובייקטיביות והניטראליות, במדעי החברה, ערכיו של החוקר משפיעים על כל שלב בתהליך המחקר: בניית התיאוריה, בחירת ההשערה למחקר, הגדרת משתני המחקר, איסוף, עיבוד ופרשנות הממצאים ובחירת המאמרים הזוכים לפרסום. לערכים אלו מקורות שונים: מערכות ערכים אישיות של החוקרים, מערכות הערכים המקובלות על אנשי המקצוע החוקרים, מערכות הערכים המקובלת בחברה בתקופת המחקר המסוימת בה חיים החוקרים.

מושגים נוספים:

אובייקטיביות: מדענים שואפים להיות ניטראליים בהנחותיהם ובציפיותיהם ולהשתמש בשיטות מחקר אמפיריות (ניסיוניות), ומדויקות שיאפשרו לכל חוקר אחר לשחזר את התוצאות המתקבלות באמצעותן. אובייקטיביות ואמפיריות הם הקריטריונים העיקריים של כל מחקר מדעי.

השערה: מנוסחת בתחילת המחקר ומגדירה מהי הציפייה מן הממצאים העתידיים של המחקר (קשר, הבדלים). השערות מחקר יכולות להתבסס על תיאוריה מסוימת, או על תצפיות חוזרות. תפקיד ההשערה, לתרגם תיאוריה או הנחה לקשר ספציפי בין משתנים, הניתן לבחינה אמפירית באמצעות מדידה אובייקטיבית. חוקרים חייבים להגדיר את משתני המחקר שלהם בהגדרה הניתנת למדידה אמפירית אובייקטיבית לפני שיוכלו לעבור לשלב איסוף הנתונים . בעת איסוף הנתונים, יש לשים-לב שהנסיין לא ישפיע על הממצאים.

ניתוח הנתונים: אם נמצא הבדל למשל, עדיין אין להסיק כי הוא הבדל מובהק מבחינה סטטיסטית (כלומר הבדל שההסתברות לקבלו במקרה, היא קטנה מאוד). במקרה שנמצא הבדל, החוקרים יכולים לדחות את ההשערה או להניח שדרך בדיקת ההשערה לא הייתה טובה, ולנסות דרך אחרת.

פירוש הממצאים: בעת הפירוש, יכולים החוקרים לחזור לתיאוריה או לתצפיות מהם נטלו את השערת המחקר שלהם. הממצאים יכולים לתמוך/לא לתמוך בתיאוריה, והתיאוריה יכולה להסביר/לא להסביר את הממצאים.

בעיות מתודולוגיות במחקרי הבדלי המינים:

הנחות יסוד: הבעיה העיקרית (בסאו), היא ההנחה על עצם קיומם של הבדלים בין המינים, וכי הבדלים אלו הם בעלי חשיבות. שימת הדגש על ההבדלים בין המינים בניגוד לדמיון ביניהם, מקבלת תמיכה בנוהג המקובל במרבית כתבי העת המדעיים, לפרסם רק ממצאים שיש להם משמעות סטטיסטית, שנמצאו בהם הבדלים. הנחה אחרת שהייתה נהוגה היא: “גבר=אדם” . כלומר הגבר הוא הנורמה באישיות. עקב הנחה זו, הוסקו מסקנות כלליות רבות באשר להתנהגותו של “האדם”, בכלל, על-סמך ממצאים שהופקו ממחקרים שבהם כל הנבדקים או מרביתם, היו גברים.

אפקט הנסיין: לאינטראקציה בין הנסיין לנבדק יש השפעה על תוצאות המחקרים. רוזנטל הבחין בין קטגוריות שונות:

אפקט בין-חברתי: מינו של הנסיין, גילו ומוצאו משפיעים על תוצאות המחקר.

אפקט פסיכו-חברתי: תכונותיו האישיות של הנסיין משפיעות על האינטרקציה החברתית בין הנסיין לנבדק. תכונות: חום, תוקפנות, סמכותיות ורגישות, יכולות להשפיע על התוצאות שיתקבלו.

אפקט “הנבואה המגשימה את עצמה“: בכל מחקר, לנסיינים ציפיות מסוימות על תוצאות שעשויות להתקבל. אדם מנבא מאורע מסוים, הציפייה למאורע משנה את התנהגותו וכך ההסתברות שהנבואה תתגשם עולה.

הנבדקים: האם ניתן ליישם ממצאי מחקרים שנעשו על חיות, לגבי בני-אדם? האם ניתן להסיק מסקנות מעולם החי על ההתנהגות האנושית? ייחוד האדם: התפתחות המוח וגמישות בהתנהגות בתגובה לתנאי הסביבה ולהתנסויות העבר, והשפעת הציוויליזציה על התנהגותו (רגש, חשיבה, עמדות, אמונות…). נטייה להשתמש בנחקרים שהם סטודנטים, מגבילה את מעמד הנבדקים, חינוכם, גילאי הנבדקים, האוריינטציה (תופסים עצמם כפסיכולוגים לעתיד).

תכנון המחקר והסקת מסקנות: תכנית המחקר מושפעת גם היא מעמדות החוקר, ויכולה להשפיע על השאלה הנחקרת ועל התשובה המתקבלת. נסיינים, המודדים את התנהגותם של שני המינים, נוטים להשתמש , לעיתים שלא במודע, בנק’ בסיס שונות למדידת אותה התנהגות. השימוש או ההימנעות משימוש בקב’ ביקורת, גם הם משפיעים על ממצאי המחקר על ההבדלים בין המינים. חוץ מההחלטה כיצד יימדד משתנה מסוים, תכנון המחקר שבו בוחר החוקר, יכול גם הוא להשפיע על התוצאות. שיטות שונות לאיסוף נתונים מגדירות בצורה שונה את משתנה המחקר ועשויות לתת תוצאות שונות.

תהליך הסקת המסקנות מושפע מן הממצאים שהתקבלו מהשערותיהם של החוקרים ומהטיותיהם האישיות. חוקר יכול להשפיע על הממצאים בכמה דרכים: לבחור תכונות אישיות שבהן הוא מצפה למצוא את ההבדל הגדול ביותר, לבחור נבדקים מתוך קב’ גיל שבה ההבדלים בין המינים עשויים להיות בולטים יותר, לערוך סלקציה בדיווח התוצאות ולדווח על ממצאים שמראים הבדל בין המינים, להדגיש את ההבדל בין המינים (לעומת הדמיון ביניהם), בפירוש שהוא נותן לתוצאות המחקר.

הבדלים ביולוגיים בין המינים( נושא זה נלמד במגמה של לימודי נטורופתיה): DNA : חומר התורשה האחראי להיווצרותן של תכונות ולהורשתן. הוא נמצא בכל תאי הגוף (תאי עצם, תאי עצב, תאי שריר ותאי מין: זרעון וביצית), פרט לאדומים, בגרעין התא. הDNA מכיל הנחיות/”צופן” לבניית כל מרכיבי הגוף, והוא מסוגל להכפיל את עצמו בדייקנות, וכך שני התאים החדשים הנוצרים לאחר חלוקת התא מכילים אותו מטען גנטי בדיוק. מולקולות (פרודות, החלק הזעיר ביותר בכל חומר המקיים את הסגולות של החומר כולו) הDNA “ארוזות” בתוך מבנים זעירים הנקראים כרומוזומים. בכל כורמוזום מצויות יח’ תורשה רבות, קטעי DNA, הנושאות את הצופן הגנטי. יחידות אלו נקראות גנים ובהן “הוראות” לביצוע פונקציות ביולוגיות שונות. בכל תא מתאי הגוף, פרט לתאי המין, מצויים 46 כרומוזומים, אשר מחציתם מקבל הפרט מזרע האב, ומחציתם מביצית האם. 46 כרומוזומים אלו, מסודרים ב-23 זוגות, המשוכפלים בכל פעם שהתאים מתחלקים. שכפול הכרומוזומים בצורה זו מבטיח מידע גנטי זהה בתא ובצאצאיו.

כרומוזומי המין: הכרומוזומים של הזכר ושל הנקבה זהים, פרט לזוג ה-23, הקובע את מינו של הפרט. אצל הנקבה, זוג זה מורכב משני כרומוזומים זהים הנקראים בשם כרומוזומי X . אצל הזכר הזוג ה-23, מורכב מכרומוזום X ומכרומוזום Y. כשתאי המין מתחלקים, זוגות הכרומוזומים נפרדים, כל מחצית עוברת לתא חדש וכך בכל תא ביצית חדש מצוי כרומוזום X ובכל תא זרע חדש מצוי כרומוזום X או Y . אם תא זרע מטיפוס X יפרה את הביצית ראשון, יהיה זוג הכרומוזומים ה-23 של הביצית המופרית XX והעובר שיתפתח ממנה יהיה נקבה ולהפך (XY לזכר)…מכך יוצא שכרומוזום האב, הוא הקובע את מין העובר. כרומוזומי המין מכתיבים את תחילת התפתחותו של העובר, אולם המשך התפתחותו התקינה תלוי במעורבותם של ההורמונים. מעורבות זו צריכה להתרחש במינון ובעיתוי מדוקדקים ביותר: בעיצוב מע’ הרבייה, ומאוחר יותר בגיל ההתבגרות, שבו מערכות אלו משלימות את התפתחותן ונוספות תכונות מין משניות (חיצוניות, המבדילות בין זכר לנקבה. תכונות אלו אינן חיוניות לקיום מע’ הרבייה, ואת התפתחותן במהלך האבולוציה אפשר להסביר בתרומה שהן תורמות ליצירת הקשר בין הזכר לנקבה לשם הפרייה ורבייה).

הורמונים: הנם חומרים הנוצרים בכמויות זעירות בבלוטות מיוחדות הנקראות בשם בלוטות אנדוקריניות, כלומר בלוטות ההפרשה הפנימית (העיקריות בגוף: בלוטת יותרת המוח- ההיפופיזה, ההיפותלמוס, בלוטת איצטרובל, בלוטת התריס/המגן, בלוטת התימוס, בלוטת האדרנל, יותרת בלוטת התריס-מאחוריה, השחלות והאשכים). הן מפרישות את תוצריהן אל הדם. ההורמונים מגיעים לכל תאי הגוף, אבל לא כל סוגי התאים מגיבים לכל ההורמונים. כל סוג של תאים מכיל קולטנים ייחודיים, המזהים הורמונים מסוימים בלבד וכל סוג של תאים מגיב להורמונים שמזהה, בתגובה אופיינית וייחודית לאותו סוג תא. למע’ ההפרשה הפנימית, יש תפקיד עצום בחשיבות וויסות, תיאום והכוונה של תהליכי החיים באדם, והיא בעלת השפעה מכרעת בעיצוב ההומאוסטזה (הכושר של אורגניזם חי לקיים בתוכו מערך מסוים וקבוע של גורמים ויחסים פיזיקליים וכימיים ולייצב אותם למרות החילופים בתנאי הסביבה. ההומאוסטזה, משחררת את האורגניזם המידה מסויימת, מתלות בתנאי הסביבה, בכך שמקנה לו את היכולת ליצור בתוך עצמו את ה”סביבה” הדרושה לו). בלוטה הממלאת תפקיד חשוב במע’ האנדוקרינית היא ההיפופיזה- בלוטת יותרת המוח: ממוקמת במוח הגולגולת. בהשפעת ההורמונים המגיעים אליה מן ההיפותלמוס (חלק קטן מתחתית המוח. מרכזים בהיפותלמוס אחראים לקליטת תחושות של רעב, צמא ולתגובה עליהן, וכן להתנהגות מינית. הוא גם מעורב בתגובות פיזיולוגיות ורגשיות למצבי דחק) ומבלוטות אנדוקריניות אחרות, היא מגיבה בהפרשה מוגברת או מועטת של הורמונים. מקצת ההורמונים שהיא מפרישה מפעילים את הבלוטות האנדוקריניות האחרות בגוף, כמו בלוטות המין, הגונדות: האשכים והשחלות. גונדוטרופינים הם הורמוני ההיפופיזה המווסתים את פעילות בלוטות המין ואת הפרשת ההורמונים שלהם, להורמונים אלו תפקיד מרכזי בהתפתחותם של ההבדלים בין המינים בכל תקופות החיים.

אנדרוגנים: הורמונים המעוררים את התפתחות תכונות המין המשניות הזכריות (שיעור, העמקת הקול..), ומשתתפים בבקרה על ייצור הזרעונים. משפיעים על התפתחות השרירים ומזרזים את תהליך הגדילה וההתגרמות של העצמות. הטסטוסטרון הוא הורמון אנדרוגני.

אסטרוגנים: הורמונים המעוררים את התפתחות התכונות המשניות הנקביות (הצטברות שומן באזורים מסויימים והתרחבות עצמות האגן והירכיים), משתתפים בבקרה על הבשלת הביציות ומעוררים את הגדילה והפעילות של השדיים.

פרוגסטינים: הורמונים המכינים את הרחם לקליטת עובר, שומרים על ההריון ומשפיעים על התפתחות השדיים (אך מעכבים את הפרשת החלב). פרוגסטרון הוא הורמון פרוגסטיני. אצל שני המינים מצויים ההורמונים טסטוסטרון (הנחשב להורמון זכרי) ואסטרוגן (הנחשב להורמון נקבי). האשכים מייצרים בעיקר אנדרוגנים אך גם פרוגסטרון ואסטרוגן בכמויות קטנות, והשחלות מייצרות בעיקר אסטרוגנים ופרוגסטרונים, אך גם טסטוסטרון בכמויות קטנות.

השפעה התפתחותית: השפעת ההורמונים על העובר. יכולה להתממש רק בתקופה מוגבלת ומסויימת בהתפתחותו: התקופה הקריטית. תוצאות ההשפעה ההתפתחותית מתמידות לאורך זמן רב. מקצת השפעותיה רדומות ומושהות עד גיל ההתבגרות. הביטוי המושהה של ההשפעה ההתפתחותית תלוי בפעילות גומלין של ההורמונים שהופרשו מהשילייה ברחם עם הורמוני המין המופרשים בגיל ההתבגרות ואח”כ. ההשפעה ההורמונלית על גוף המבוגר בשונה מן ההשפעה ההתפתחותית, היא הפיכה ואינה מוגבלת לתקופה מסוימת בהתפתחות. הפרשת ההורמונים אצל הנשים היא מחזורית, ואילו אצל הגברים היא רצופה.

מערכת הרבייה: תפקידיה העיקריים: לייצר הורמוני מין ולייצר תאי מין/רבייה, ביציות וזרעונים.

מע’ הרבייה של הזכר:

אשכים: בלוטות המין, הגונדות, בתוכם נוצרים הזרעונים, והורמוני המין, בעיקר האנדרוגנין שהטסטוסטרון הוא אחד מהם.

יותרת האשך: וצינור הזרע. ביותרת האשך מבשילים הזרעונים ומאוחסנים בתוכה. דרך צינור הזרע, הם מועברים החוצה.

הפין: האיבר המחדיר את הזרעונים אל הנקבה. יצירת הזרעונים מתקיימת כל חייו של הגבר, ונמשכת, לאט יותר, עד זקנה ושיבה.

מע’ הרבייה של הנקבה:

זוג שחלות: בלוטות המין, הגונדות, של האישה בהן נוצרות הביציות והורמוני המין מקב’ האסטרוגנים. הן נמצאות בתוך האגן, ובקליפתן נמצאות הביציות, שנמנות עם התאים הגדולים ביותר בגוף. כל התאים שיבשילו במהלך חיי האישה, ויהפכו לביציות כשרות להפרייה, מצויים בשחלה ביום היוולדה. החל מגיל הבגרות, ביום ה-12 בערך של כל מחזור חודשי, משתחררת ביצית בשלה מן השחלה בתהליך הנקרא ביוץ. חצוצרות: צינורות הביציות. בזמן הביוץ, התכווצויות השרירים של צינור הביצית מסיעות את הביצית אל אתר ההפריה שבצינור הביציות. שם היא מתעכבת שעות אחדות, וממשיכה לרחם אם הופרתה ואם לאו. אם לא הופרתה, היא מתנוונת ומתפרקת ברחם.

רחם: איבר חלול שרירי ועשיר בכלי דם, המשמש מקום צמיחה לעובר.

נרתיק: צינור שרירי הקולט את הפין.

פות שפתיים ודגדגן: איברי הרבייה החיצוניים של האישה.

בלוטות חלב: החלק המזין את הוולד. מתפתחות ומגיעות לכלל פעילות בנקבות בלבד, אף כי שרידיהן מצויים גם אצל גברים.

התפתחות מע’ הרבייה:

התמיינות: תהליך המתחיל מרגע הפריית הביצית, המשווה לכל תא את מבנהו ואת תפקידו. בסיומו נוצר גוף, המורכב ממאות סוגים של תאים המאורגנים ברקמות ובאיברים בעלי מבנים ותפקודים שונים. אחד השלבים המכריעים בתהליך ההתמיינות, הוא התפתחות מע’ הרבייה. דגשים: מין העובר נקבע בסדרה מורכבת של שלבים ששיבושים שונים עלולים לחול בהם טרם לידתו. כל עובר מתחיל את התפתחותו כעובר בלתי מוגדר מבחינה מינית. אמנם בהרכב הגנטי שלו מוטבע הפוטנציאל להתפתחות מינית מוגדרת, אך מימושה של התפתחות זו, תלוי בהשפעת ההורמונים שמועדה קריטי ביותר. שלא כמו מע’ אחרות בגוף, מע’ הרבייה אינה בשלה ובוגרת גם לאחר שהתפתחותה כבר הושלמה בעובר. היא משלימה התפתחותה בתקופת ההתבגרות. התפתחות איברי הרבייה הפנימיים:

רכס גניטלי: ממנו מתפתחים האשכים או השחלות. הוא מתחיל להתפתח השבוע הרביעי לחיי העובר ונמשך 6 שבועות. בשלב זה אין סימנים חיצוניים למין העובר, עדין לא נוצרו בלוטות המין, צינורות הרבייה ואיברי המין החיצוניים. בשלב הזה, מע’ הרבייה דומה בשני המינים, ולכן שלב זה נקרא השלב הבלתי מוגדר. התפתחות האשכים מהירה מהתפתחות השחלות. בין השבוע ה-6 ל-8, מתפתחים בעובר הזכרי תאים המפרישים הורמונים אנדרוגניים ובעיקר טסטוסטרון. הורמונים אלו הכרחיים להתפתחות צינורות הרבייה אצל הזכר. בשלב זה, מינו של העובר הזכרי עדיין הפיך. התפתחות לקויה של התאים ברכס, שתתבטא בחוסר הפרשה של הורמונים אנדרוגניים, תוביל להתפתחות נקבית, שאינה מצריכה אנדרוגנים. אצל העובר הנקבי, מתחילים להתפתח בשבוע ה-10 מתאי המין הראשוניים, צברי תאים שבמרכזם תא ביצית יחיד. בעובר הזכרי, ההורמונים המופרשים מן האשכים משפיעים על התפתחות הצינורות הזכריים (שיתפתחו ליותרות האשך ולצינור הזרע ושלפוחית נוזל הזרע) ובו בזמן על התנוונותם של זוג הצינורות הנקבי. כמו בהתפתחות האשכים, הפרשת הטסטוסטרון מעודדת התפתחותם של הצינורות הזכריים. הורמון מיוחד המיוצר באשך, מופרש לזמן מה, ומדכא את התפתחות הצינורות הנקביים. בזכר (כרומוזומית:XY), שאשכיו לא יתפתחו כראוי, תתפתח מע’ זו בדומה להתפתחותה בנקבה. בעובר הנקבי, העדר הורמונים אנדרוגנים, גורם להתפתחות זוג צינורות נקביים שמהם מתפתחים צינורות הביציות, הרחם והנרתיק. ההורמונים המופרשים מן השחלה, משפיעים על התפתחות נקבית, אולם אם אין בלוטות מין, זכריות או נקביות, או אם אינן מפרישות הורמונים, תהיה ההתפתחות בהמשך נקבית.

התפתחות אברי הרבייה החיצוניים: בשבוע ה-3 מתארגנים תאי המין הראשוניים לגבשושית תאים ההולכת וגדלה. והופכת לבליטה מוארכת הנקראת פאלוס. עד השבוע ה-9 גודלה זהה בשני מיני העוברים, מן הפאלוס יתפתח הפין של הזכר והדגדגן של הנקבה ומזוג הקפלים (הקפלים הגניטליים) שלצדיו יתפתחו האשכים של הזכר והשפתיים של הנקבה. גם אברי הרבייה החיצוניים מתפתחים ונעשים נקביים אלא אם נחשפו בשלב המכריע להורמונים אנדרוגנים. הפוטנציאל להבחנה מינית טמון בהרכב הגנטי של הביצית המופרית, אך מימושו תלוי בהפרשה תקינה של הורמונים. ההכרעה לכיוון התפתחות זה או אחר, מותנית בהפרשת האנדרוגנים, המופרשים מהאשכים, לאחר שנוצרו. בהיעדרם, תתפתח נקבה.

תפקיד ההורמונים בינקות: סמוך לזמן הלידה, מפרישים אשכיו של התינוק הזכר, כמות גדולה של טסטוסטרון. הפרשה זו משפיעה על ההיפותלמוס ועקב כך נעשה מוחו של התינוק זכרי ומשתנה התכונה הפוטנציאלית של ההיפותלמוס לעורר הפרשה מחזורית של גונדוטרופינים מן ההיפופיזה. וכך אצל הזכר, מתפתח דפוס הפרשה רציף, ואצל הנקבה אי-הפרשת הטסטוסטרון באותו מועד מותירה אותה עם דפוס הפרשה מחזורי של גונדוטרופינים שיופרשו בבגרות.

תפקיד ההורמונים בתקופת ההתבגרות: (11-21), ההפרשות של הגונדוטרופינים מההיפופיזה ושל הורמוני הרבייה מבלוטות המין, גוברות. בעקבות כך מתרחבתהליך ההתמיינות המינית וחל על תכונות גוף חיצוניות: תכונות מין משניות. הפרשת ההורמונים בגיל ההתבגרות מעוררת גידול גופני מהיר, מביאה להתפתחות הדרגתית של איברי הרבייה ולבגרות מינית (הבשלת תאי המין המתבטאת בהופעת הווסת והבשלת הזרעונים), מביאה להתפתחות תכונות מין משניות: שדיים והתפתחות בלוטות החלב אצל הבנות, שיער ערווה, גם בבית השחי ואצל בנים גם על החזה, הגפים והבטן והפנים, שומן תת עורי המצטבר אצל הבנות שמיוחד באזור השדיים והעכוז, שרירים אצל הבנים מתפתחים יותר מאשר אצל הבנות, שינויים במבנה הגרון גורמים להעמקת הקול בקרב שני המינים, אצל הבנים זה בולט יותר.

תפקיד ההורמונים בבגרות אצל האישה: מחזור חודשי/ווסת: אצל נשים יש שינוי מחזורי בהפרשת האסטרוגן והפרוגסטרון. משך כל מחזור הוא 28 יום. ביום שבו מתחילה הווסת, יש עליה ביצירת האסטרוגן, עד היום ה-12, בו משתחררת ביצית מהחלה ומתחילה לנוע לעבר הרחם. אם אינה מופרית, יצירת האסטרוגן יורדת ויצירת הפרוגסטרון עולה. רמת שני ההורמונים יורדת בצורה תלולה ימים אחדים לפני הווסת. שינויים הורמונליים אלו גורמים לשינויים גופניים: צבירת נוזלים בגוף ועלייה במשקל. יש המדווחות גם על תגובות רגשיות וגופניות קשות: חרדה, דיכאון, עצבנות וחוסר שקט.

תפקידי ההורמונים בהריון ובלידה: תהליכים אלו, הם תהליכים פיזיולוגיים כמו תהליכים אחרים בגוף, ומהלכם התקין מותנה בהפרשת הורמונים תקינה. כאשר נשתל עובר ברירית הרחם, הפעילות ההורמונלית בשחלות מדוכאת. 3 חודשים ראשונים, השחלה מפרישה פרוגסטרון, התומך ברחם ובהריון. בשלב מאוחר יותר, השליה מפרישה הורמון זה. היא מזינה את העובר ומגינה עליו. עם התפתחותה, היא מתחילה לפעול כבלוטה אנדוקרינית ומפרישה הורמונים כמו הפרוגסטרון והאסטרוגן. הורמונים אלו, משפיעים על גדילת הרחם, על התפתחות בלוטות החלב ומונעים ביוץ עד לאחר הלידה. עם הוצאת השליה בלידה, אמורות השחלות לחזור לפעילותן המחזורית הרגילה. אם האם מיניקה, פעילותן עלולה להתעכב.

גיל המעבר: 45-65 הורמוני המין אצל הגברים והנשים יורדים. הנשים מפסיקות לקבל ווסת, לבייץ ולהיות פוריות. אצל הגברים חלה ירידה בכוח הגברא ובכמות הזרעונים הנוצרים באשך.

תופעות חריגות בהתפתחות מע’ הרבייה:

סטיות כרומוזומליות אצל גברים:

תסמונת Y עודף: XYY . כל הסטיות הכרומוזומיות הכוללות כרומוזום Y כוללות גם עוד X . לא ייתכנו חיים ללא כרומוזום X. חריגה זו אינה גורמת שיבושים בהתפתחות מע’ הרבייה, הלוקים בה בד”כ פוריים, וחזותם החיצונית אינה חריגה, אף שקומתם גבוהה מן הממוצע.

תסמונת קלינפלטר: X עודף: (XXY, XXXY, XXXXY). התסמונת השכיחה ביותר. 1מתוך 700 גברים. זכר בעל XXY, יכול להיחשב לנקבה עם Yמיותר, או לזכר עם X מיותר. חזותו החיצונית, היא זכרית בעיקר (הימצאותו של כרומוזום Y אחד לפחות מבטיחה התפתחות חזות זכרית). לנושא צירוף זה, יש פין תקין לרוב קטן, אשכים מפותחים פחות מן הרגיל, שיער ערווה מועט, ואיברי גוף ארוכים. לעיתים מתפתחים אצלם גם שדיים. הלוקים בתסמונת זו הם עקרים משום שאשכיהם לא מייצרים די הורמונים אנדרוגנים לעיתים מלווה תסמונת זו גם בבעיות פסיכולוגיות, כמו פיגור שכלי, בעיות בהתנהגות או בזהות מינית לא ברורה. למשל

טרנסקסואלים תופעה שהלוקה בה חש כי נולד בטעות בגופו של בן המין האחר והוא מקווה לחזור למינו המקורי ע”י ניתוח. הימצאותו של כרומוזום X עודף, הינה כנראה גורם לא-יציב בתפקודה של מע’ העצבים המרכזית. אי-יציבות זו חושפת את הלוקה בה לליקויים התפתחותיים לרבות הקושי לפתח זהות מינית התואמת את מבנהו האנטומי.

סטיות כרומוזומליות אצל נשים:

תסמונת הX המשולש: XXX. X עודף, מתגלה אצל אחת מתוך 1200 נקבות. ההפרעות עקב תסמונת זו: גוף נורמלי, זהות מינית נשית, לרוב פוריות, שיעור הירידה בפוריות העדר הווסת הפיגור השכלי וההפרעות הנפשיות בקרבן גבוה.

תסמונת טרנר- חוסר כרומוזום: 0X . מי שלוקה בה נושא כרומוזום מין אחד X. מתרחשת אחת ל 2500 לידות של נקבות ושכיחה בקרב עוברים בהריונות נפל. הלוקה בה מסווג תמיד כאישה, ע”פ איברי המין החיצוניים, וזהותו נשית. על-פי רוב האישה גוצה (נמוכה ושמנה, בית חזה רחב וצוואר קצר) השדיים אינם מתפתחים בתקופת ההתבגרות אלא בטיפול הורמונלי, עד אז אין שוני בין לוקות בתסמונת לבין בנות גילה. איברי המין הפנימיים הם לרוב ראשוניים ושרידיים. השחלות מפרישות רק מעט אסטרוגן שגורם לאי-ווסת ולעקרות. מחזק את הדעה כי בהעדר הפרשת הורמונים מהשחלה מתפתחת נקבה. יש לזכור גם כי הימצאות כרומוזום Y תגרום להתפתחות זכר והיעדרו, להתפתחות נקבה. (עוברי כרומוזומי Y בלבד מופלים בשלב מוקדם של ההריון).

סטיות הורמונליות: הרמפרודיטיות ופסידו-הרמפרודיטיות: מהבחינה הביולוגית, הרמפרודיטיות היא תופעה שליצורים הלוקים בה איברי רבייה ראשוניים זכריים ונקביים, המייצרים תאי מין משני הסוגים. אצל האדם, לעומת זאת מעולם לא נמצאו אשך ושחלה תקינים בגוף אחד. נמצאו מקרים נדירים בהם נתגלו רקמות שרידיות של שתי בלוטות המין. בני-אדם אלו הם עקרים. מתפתחים אצלם איברים וסימני מין חיצוניים של שני המינים, אך לא התפתחות שלמה. בני-אדם אלו נקראים הרמפרודיטים. המבנה הכרומוזומלי שלהם תקין בד”כ וכולל לרוב הרכב XX הכולל כנראה פיסה מיקרוסקופית של כרומוזום Y. רוב התקלות ההורמונליות מקורן במוטציות תורשתיות בגנים, ומקצתן מקורן בהתערבות חיצונית של הורמונים. אצל הלוקים בתסמונת זו, שני כיווני ההתפתחות של מע’ הרבייה נשארים שווי משקל, ואף אחד מהם לא מתפתח בשלמות. פסידו-הרמפרודיטיות (פסידו=מדומה), היא תופעה שבה בגופם של בני-אדם איברי מין חיצוניים של שני המינים (בניגוד לאיברי הרבייה הפנימיים אצל ההרמפרודיטים), או סימני מין משניים כמו פין, אשכים ושדיים לא מושלמים. תסמונת קלינפלטר למשל, יוצרת פסידו-הרמפרודיטיות בדרגות שונות. ללוקים בתסמונת זו, מבנה כרומוזומי לא תקין. הלוקים בשתי התסמונות האלו, אינם שלמים מהבחינה המינית. בקרב גברים הרמפרודיטים ניתן למצוא חוסר בהירות לגבי הזהות המינית המתבטאת בהתנהגות דו-מינית:

טרנסווסטיזם (נטייה של גברים להתלבש ולהתנהג כמו נשים), טרנסקסואליות, ביסקסואליות (דו-מיניות, גברים/נשים המקיימים יחסי מין עם גברים ונשים כאחד).

סטיות הורמונליות אצל גברים:

תסמונת חוסר הרגישות לאנדרוגן בעלי הרכב כמומוזומלי תקין, אך איברי המין החיצוניים שלהם לא מתפתחים. בשל פגם באחד הגנים שבכרומוזום X רקמות גופם לא מגיבות לפעולות ההורמון האנדרוגני- טסטוסטרון המופרש מאשכיהם. ולכן איברי מינם החיצוניים מתפתחים בכיוון הנקבי. בהיוולדם הם נראים כמו תינוקות נקבות לכל דבר. בהשפעת האסטרוגנים, המופרשים מהאשכים הם מתפתחים בתקופת ההתבגרות לנשים. בדיקות גנטיות וגופניות, בעקבות איחור בווסת למשל, מראות שהרכבם הכרומוזומי זכרי. בד”כ מרחיקים את האשכים מחשש שיתפתחו בהם תאים ממאירים. הבנות הלוקות בתסמונת זו, אינן מגיבות לטסטוסטרון, והפרשת האסטרוגן בגופן גורמת להתפתחות שדיים ולהתעגלות האיברים והן גדלות כאישה לכל דבר, אך בהעדר שחלות, הן עקרות ואין להן ווסת. כאמור מע’ הרבייה הפנימית התפתחה בדומה לזו של גברים נורמליים. בני-אדם מטיפוס XY הלוקים בתסמונת זו, מאופיינים בחזות נשית, שדיים מפותחות, פרופורציות אחרות נשיות ולעיתים רגליים ארוכות במקצת מן הממוצע. זהותן המינית נשית.

סטיות הורמונליות בנשים:

תסמונת אדרנוגניטלית/תסמונת הזיכור של עובר נקבי: (אדרנל- בלוטת יותרת הכליה המפרישה גם הורמוני מין, ומשפיעה גם על איברי הרבייה) נגרמת עקב עודף הורמונים טסטוסטרון ופרוגסטרון, בתקופה העוברית המכרעת בהתפתחותן של נקבות נורמליות מהבחינה הכרומוזומלית. 3 מקורות לייצור עודף הורמונים: בלוטת יותרת הכליה של האם מייצרת עודפי אנדרוגנים, מטעמי בריאות האם מקבלת פרוגסטרון או סטרואידים (היום כבר לא מקובל), בלוטות יותרת הכליה של העובר מייצרות עודפי אנדרוגנים. התוצאה: איברי המין החיצוניים של התינוקת הנקבה דומים לאלו של זכר, על-אף שאיבריה הפנימיים נקביים לחלוטין. יש לה שחלות ולכן לא מתפתח אצלה פין מושלם בגודל ובצורה, אבל הדגדגן שלה גדול למדי. חזות חיצונית מעורבת. ניתן למנוע התפתחות איברים זכריים וסימני מין משניים זכריים באמצעות טיפול הורמונלי בהתבגרות.

הזהות המינית וסוגיית התורשה-סביבה:

הגישה האינטראקטיבית: שמה דגש על ההשפעה המשולבת של התורשה והסביבה. גורסת כי ההבדלים בין גברים לנשים והתכונות האנושיות בכלל, נקבעים ע,י גורמים רבים- ביולוגיים וסביבתיים- המקיימים ביניהם יחסי-גומלין.

גונטיפ: מכלול הגנים המצויים בכרומוזומים של האורגניזם. מהות האורגניזם, כמע’ של גורמים תורשתיים. פנוטיפ: מכלול התכונות הבאות לידי ביטוי באותו אורגניזם. דמותו של האורגניזם החי כפי שמופיעה לעינינו בפועל. הגנוטיפ הוא התורשתי (הפוטנציאלי). גנים מסוימים אינם באים לידי ביטוי או שביטויים הוא רק ביצירת פוטנציאל, שמימושו תלוי בתנאי הסביבה.

גישה ניטראלית פסיכו-סקסואלית: (מני וארהארדט) טוענת כי הרגע שבו קיבל הילוד את מינו ע,פ איברי המין החיצוניים, מקבלת הזהות המינית שלו חיזוקים נוספים ברציפות. אם כן, הזהות המינית עשויה להתעצב אך ורק ע”י נסיבתיות סביבתיות, אף כי מובן מאליו שגורמים ביולוגים (צורת אברי המין החיצונים) מעלים את סבירותם של מצבים מסוימים לעומת אחרים.

מאפיינים פסיכולוגיים: (ייעוץ זוגי )

גישות שונות להסבר ההתנהגות:

גישת התכונות: תכונות אישיות: “תכונות קבועות ויציבות יחסית, של הפרט, הבאות לידי ביטוי במגוון רחב של מצבים, ובתקופות שונות בחיים. תכונות אישיות מייצגות את סך כל הנתונים הפסיכו’ שהפרט מביא אתו אל כל מצב”. הגישה מסבירה את ההתנהגות האנושית, בעיקר כתוצאה של ביטוי תכונות אישיות פנימיות ויציבות. לטענתם ניתן לצפות כי בני-אדם יתנהגו התנהגות דומה ועקבית בכל מצב ובכל זמן.

גישת המצב: (מישל)גורמי מצב מיטיבים לנבא התנהגות אנושית יותר מאשר גורמים פנימיים (תכונות אישיות). מישל טען כי האדם יתנהג באופן עקבי במצבים שונים רק אם יצפה שאותה התנהגות תוביל לאותן תוצאות במצבים השונים. כלומר כשמצב חדש נתפס בעיניו דומה למצב קודם ומוכר. כשהמצב נתפס כשונה תשתנה ההתנהגות. עוד טען כי הרגשותינו והתנהגותנו, מושפעות מגורמים חיצוניים ופנימיים ומכיוון שאנו נקלעים כל הזמן לנסיבות משתנות (גורמים חיצוניים), התנהגותנו משתנה בהתאם.

גישת האינטראקציה: טוענת כי פעולת הגומלין בין האדם לסביבה מאופיינת ב-3 גורמים עיקריים: עקביות חלקית (יש אנשים שיתנהגו באופן דומה במצבים שונים ואחרים ישנו את התנהגותם במידה קיצונית במעבר ממצב למצב), השפעות שעצמתן משתנה (לא נשאל מי משפיע יותר על ההתנהגות בפועל, אלא מתי כל אחד מהשניים משפיע יותר: באילו תנאים המצב ישפיע יותר על התנהגות האדם, ובאילו תנאים האדם משפיע יותר על התנהגותו. ווכטל טוען כי כאשר מאפייני המצב חזקים, כלומר שלגורם החיצוני השפעה חזקה על רוב בני-האדם, קשה למצוא תכונות אישיות המשפיעות על התגובה לגורם החיצוני, כשמאפייני המצב חלשים, מעורפלים, והמצב לא ברור, השפעת האישיות תהיה חזקה יותר),השפעת הדדיות (סביבה חברתית (מצב) היא פונקציה של האדם והתנהגותו החברתית. לאדם יש בד”כ החופש לבחור היכן, מתי, עם מי להיות. בתוך המצב החברתי, דברים רבים נקבעים ע”י הפעולות של האדם עצמו. במידה רבה, האדם גם בוחר את תנאיו וגם יוצר אותם).

מניע ההישג: השאיפה להשיג משהו, שיש לו ערך או חשובות, באמצעות השקעת מאמץ, ולעמוד בסטנדרטים של הצלחה. מקללנד, גילה במחקריו שני מרכיבים עיקריים במניע זה: השאיפה להצליח והפחד מכישלון (השאיפה להימנע מכישלון). נטייה חזקה להמנע מכישלון מעכבת את הפרט בהתמודדות עם מטרות הישגיות, ונטייה חזקה להצליח מגבירה את הנטייה להתמודד עם מטרות הישגיות. השאיפה להצליח והפחד מכישלון מושפעים גם מגורמי מצב: הערכת הפרט לגבי הסיכוי להצליח או להכשל במשימה, והערכת תגמולים חיוביים ושליליים הצפויים בעקבות הצלחה או כישלון בביצוע. מניע ההישג נמדד במבחן השלכה: TAT. ההבדל בין המינים במניע ההישג קשור במצבים השונים המפעילים אותו. הצורך של הגברים בהשגיות מתעורר במצבים של תחרות ואתגר. מצבים אלו לא רק שלא מעוררים אצל האישה, אלא אפילו מדכאים צורך הישג. מניע ההישג אצל נשים תלוי בתפקיד המין: הן מונעות להישגים בתפקידים ההולמים את מינן. כמו-כן, תלוי מניע ההישג בשלב ההתפתחות שבו הן נמצאות. נראה כי קיימת אמונה בדבר אי ההתאמה בין נשיות והישגיות. העובדה שנשים אינן “סוגרות פערים” בהישגים, יכולה להיות מוסברת ע”י הפליה גלויה או סמויה של נשים בתעסוקה. הפחד מכישלון: נטייה המעכבת התנהגות הישגית. בני-אדם נמנעים מכישלון משום שהם חושים מתוצאותיו השליליות. הם מעדיפים להמנע מביצוע מטלה ע”מ לאל להסתכן בבושת הכישלון. הפחד מכישלון מושפע משני גורמי מצב: הסיכוי להכשל בביצוע המשימה, והתגמול השלילי הצפוי על ביצוע כושל. נמצא כי נשים פוחדות יותר מכישלון, אך גברים משלמים מחיר גבוה יותר על כישלון, רוכשים להם הערכה נמוכה במידה רבה על כישלונם, יותר מאשר לנשים.

הפחד מהצלחה: (הורנר) תוצאותיה הלא ודאיות של ההלצחה עלולות לעורר חשש, רתיעה והימנעות מהתנהגות הישגית. לדעתה, פחד מהצלחה הוא תכונת אישיות יציבה הנרכשת בשנות החיים הראשונות. היא טוענת כי נשים וילדות פוחדות שהצלחה בנסיבות של תחרות המלוות בתוקפנות מסוג כלשהו, תגרור אחריה דחייה חברתית ואובדן נשיות. ביקורת: שיטת ההשלכה, שבעזרתה מדדה הורנר פחד מהצלחה, לא מדדה אלא מיעוט ערך עצמי, חוסר ביטחון ופחד בחינות. אחרים טענו כי ציונים שניתנו על פחד מהצלחה אינם מבטאים נטיות אישיות להמנע מהצלחה אלא נורמות חברתיות המכתיבות לגברים ולנשים להביע עמדות מקובלות בחברה כלפי הישגיות והצלחה. הסבר הגיוני אחר לטענתה של הורנר שפחד מהצלחה הוא תכונה אישיותית יציבה, הוא שפחד מהצלחה הוא תגובה למע’ מסוימת של תנאי הסביבה., כלומר מבטא הערכת מצב שבו הצלחה יכולה להצמיח תוצאות שליליות.

תיאוריית הייחוס הסיבתי: ממנה צמחה גישת הייחוס הסיבתי להסבר ההתנהגות ההישגית. ע,פ גישה זו, תפיסותיהם של בני-אדם באשר לנסיבות שהובילו להצלחות או לכשלונות בביצוע משימות הישגיות, יכולות לספק מידע חשוב שיסייע בניבוי התנהגות הישגית. אפשר להבחין בין סיבות פנימיות להצלחה (יכולת, מאמץ), לבין סיבות חיצוניות (עזרה, מזל, קושי התפקיד), בים סיבות יציבות (יכולת), לבין סיבות משתנות (מאמץ, מזל), בין סיבות שהן בשליטת הפרט (מאמץ), לבין סיבות שאינן בשליטתו (קושי המשימה). באופן כללי, גברים נוטים לייחס לעצמם את ההצלחות ול”האשים” גורמים חיצוניים בכישלונם. הם מייחסים את הצלחוציהם לגורם פנימי יציב, כמו יכולת, ואת כישלונם לגורם חיצוני בלתי יציב כמו מזל רע. לעומתם הנשים, בין שמצליחות ובין שנכשלות, מנמקות את ביצועיהן אחרת. הן נוטות יותר מגברים להסביר את הצלחותיהן בסיבה חיצונית כמו מזל או מטלה קלה. נוטות להאחז בסיבה משתנה כמו מאמץ ולא בסיבה יציבה כמו יכולת. את הכישלונות הן נוטות לתלות בסיבה יציבה כמו יכולת או חוסר יכולת. לגברים ציפיות גבוהות יותר להצליח מאשר לנשים. וביטחון עצמי רב יותר בניבוי ההצלחה בעתיד. הם עשויים להסתכן יותר מנשים ע”מ לממש ציפיות אלו. ההסתכנות מקנה להם התנסות רבה יותר ומגדילה את סיכויים להשיג את מטרתם. ההבדל בין המינים אינו בביצוע, אלא בהתייחסות לביצוע: גברים מתייחסים להישגים יותר בחיוביות מאשר נשים. מידת ההפנמה של תפיסות סטריאוטיפיות באשר ליכולתן של נשים, ולסיכויהן להצליח, משפיעה על נטייתן לצפות להצלחה פחות מגברים, לייחס את הצלחותיהן לגורמים חיצוניים ולא יציבים ולהאמין שיכולתן פחותה וכי הישגיהן בלתי צפויים. התפיסות הסטריאוטיפיות העולות: גברים טובים מנשים בביצוע, על גברים להתגאות בהישגיהם על הנשים להצניעם, גבר מצליח הוא גבר, אישה מצליחה אינה נשית, גברים מצליחים כי הם בעלי יכולת, נשים מצליחות כשיש להן מזל.

כישורים אינטלקטואליים:

יכולת מרחבית: היכולת לקבוע את היחסים המרחביים של גירוי מסוים ביחס לאוריינטציה של גופו הוא, למרות קיומו של מידע מסיח.

רוטציה מנטלית: היכולת להזיז צורה דו-מימדית או תלת-מימדית באופן מנטלי במהירות ובמדויק. ויזואליזציה מרחבית: הכושר הבא לידי ביטוי במשימות שבהן נדרשת מניפולציה מורכבת ורב שלבית של מידע, המוצג באופן מרחבי.

מבחן הצורות החבויות: בודק ויזואליזציה מרחבית. התערערות הסטריאוטיפים המיניים ושיטות הסוציאליזציה, מסבירות את העובדה שהפערים בין המינים בכישורים מתחום היכולת המרחבית הולכים וקטנים בשנים האחרונות, כמו גם מתן הזדמנויות להתנסות במשימות מרחביות גם לילדות (לגו..).

הסברים ביולוגיים: הסברים גנטיים: סטפורד טען כי קיים גן האחראי להתפתחות יכולת מרחבית גבוהה הנמצא לעיתים על כרומוזומי X. גן זה הוא רצסיבי, כלומר יכול שלא לבוא לידי ביטוי, כשגן דומיננטי אחר ישתלט עליו. כשגן רצסיבי זה מופיע אצל זכר, הוא יבוא לידי ביטוי כי על כרומוזומי Y אין חומר גנטי לרוב, ואין שם גנים שיכולים להשתלט עליו. אצל הנקבה הוא יבוא לידי ביטוי, רק אם גן רצסיבי זה יימצא על כרומוזום X האחר. תיאוריה זו לא אוששה. הסברים שמקורם בתפקוד המוח: ההמיספרה השמאלית במוח אחראית על כל הפעילות המילולית ועל עיבוד מידע אנליטי, מתימטי וסדרתי. נקראת גם בשם המוח האנליטי. ההמיספרה הימנית מתמחה בכישורים מרחביים והוליסטיים, בעיבוד לא מילולי ותבניתי, כולל יכולת מוזיקלית. הדברים אמורים לגבי אנשים ימנים. ישנה סברה לפיה קיימים הבדלים בדרגה שבה יכולות מנטליות שונות כגון כושר מרחבי וכושר מילולי, נשלטות ע”י ההמיספרה הימנית או השמאלית אצל גברים ונשים. מוח הגבר הוא א-סימטרי בארגונו ובתפקודו. מוחה של האישה מתפקד בצורה סימטרית יותר. אצל הגברים כל אחת מההמיספרות הינה בעלת התמחות גבוהה רק בסוג אחד של מטלות. השמאלית בבעיות מילוליות והימנית רק במטלות מרחביות. אצל נשים המטלות גולשות מהמיספרה אחת לשניה והן מפריעות ליכולתה.

השפעות סביבתיות: (שן) שוני במשחקים בילדות. נמצא קשר בין ביצוע טוב במבחנים הבודקים יכולת מרחבית, לבין נסיון קודם בפעילויות ספציפיות. בנות שהציבו את הקריירה בראש סדר העדיפויות (לא נישואין או ילדים), השיגו ציונים גבוהים יותר במבחנים ליכולת מרחבית. בנות ובנים משתתפים בד”כ בפעילויות המוגדרות כנשיות או כגבריות. ההתנסויות הטיפוסיות לבנים רלוואנטיות יותר למשימות מרחביות ואילו הבנות תופסות משימות אלו כלא מתאימות לתפקיד המין שלהן. סטריאוטיפים של מין משפיעים על תהליכי החינוך של בנים ובנות ומעוררים בהם עניין שונה במשימות מרחביות. האינטראקציה המוקדמת עם ההורים מעודדת בד”כ התנהגות מילולית יותר מהתנהגות מרחבית בקרב בנות, והתנהגות מרחבית יותר ממילולית אצל בנים. משחקים שונים של בנים ובנות בגיל הרך, מפתחים אצלם כישורים שונים, בגיל ביה”ס בנים ובנות מתחילים להתאים את עצמם למה שמקובל לתפוס כהתנהגות אופיינית למין.

כושר מתימטי: במחקרים נמצא כי הישגי הבנים והבנות עד כיתה ז’ שווים. בבו וסטנלי, טענו כי ההבדל ביכולת המתימטית הוא באופן טבעי טוב יותר אצל הבנים ואין לתלות הבדל זה בתהליכי סוציאליזציה. במחקרים אחרים נמצאו השפעות של עמדות הורים, עמדות מורים ונסיון מתימטי לא פורמלי, המשפיעים על הישגי ביצוע גבוהים יותר של נערים לעומת נערות. הורים שבניהם הצטיינו במתימטיקה טיפחו ציפיות גבוהות יותר מלימודי בניהם בעתיד בהשוואה להורי הבנות שהצטיינו במתימטיקה. נמצא גם שלמרות הישגים זהים, הורים לבנות שמו דגש רב יותר על השקעת מאמץ, והורי בנים שמו דגש על יכולת. להורים השפעה על תפיסת הילדים את עצמם כבעלי יכולת מתימטית כזו או אחרת, השפעה על ציפיותיהם של הילדים להישגים במתימטיקה (יותר מההישגים הממשיים שלהם). נמצא כי מורים מטפחים קריאה אצל בנות ומתימטיקה אצל בנים.

כושר מילולי: העובדות המוצקות ביותר… היתה קיימת הסכמה כללית לפיה נשים עולות על גברים ביכולת המילולית. כיום טוענות הייד ולין, אין הבדלים בין גברים לנשים.

הבדלים בתפיסה המוסרית:

זיגמונד פרויד והפסיכואנליזה: פרויד ראה בתפיסה המוסרית תוצאה של הבדלים אנטומיים. בשל הבדלים אלו מתפתח אצל הבן אני עליון חזק מזה של הבת. בראשית החיים הסתמי, הוא תמצית מהותנו, והאדם אינו אלא מאגר של דחפים ויצרים החותרים לסיפוק מיידי. המציאות החיצונית לא תמיד מאפשרת להגשים את רצונו, כדי להתמודד עם המציאות, מתפצל הסתמי לשני מבנים נוספים אני ואני עליון: הסתמי (איד): מיקומו הטופוגרפי הוא בלא מודע. בהיותו החלק הקדום של האישיות, קיימים בו הכוחות המולדים הקרויים אינסטינקטים. האני (אגו): מיקומו הטופוגרפי משתרע על פני המודע, הסמוך למודע והלא-מודע. הוא מתפתח מהסתמי, ומשימתו היא לשמור על החיים. האנרגיה של האני מקורה בסתמי. הוא מתפתח בתגובה לחשיפה לגירויים חיצוניים, ובתגובה לצורך של האורגניזם במתווך בין הצרכים הפנימיים לדרישות המציאות. לאני שליטה על מערכות התפיסה, הפעולה וההכרה. תהליכי החשיבה באני מפותחים יותר מאלה בסתמי ונקראים תהליכים משניים. אלה הגיוניים ומציאותיים, חשיבה לוגית. האני הוא מבנה מתווך ומתייחס לסביבה החיצונית (המציאות), ולסביבה הפנימית (לדוגמה דחפי הסתמי) בו”ז . עליו להיות מודע לגירויים סביבתיים ולמקומם ע”מ להמנע מגירויים חזקים במיוחד, עליו לחולל שינוי בסביבה החיצונית ע”מ לאפשר את הישרדות האורגניזם. במקביל עליו לשלוט על דחפי הסתמי ולקבוע אם דחף מסוים חייב לבוא על סיפוקו המיידי או ניתן לדחות את הסיפוק או להתעלם. עיקרון המציאות מנחה את האני. הוא נועד כי למנוע פורקן של מתח בטרם ימצא אובייקט מתאים לסיפוק הצורך. הוא משעה זמנית את הצורך. האני העליון (סופר אגו): ברובו אינו מודע. מתפתח לאחר היווצרות הסתמי והאני, ומשמש מנגנון פנימי המצוי בכל אדם. הוא מייצג את הערכים המוסריים, המצפון והאידיאלים החברתיים. מייצג את הרצוי ולא את המצוי. תובעני, שואף לשלמות ונוקשה. מתפתח בתום הקונפליקט האדיפלי, כשהילד מבין שאי-אפשר לאהוב אהבה אירוטית את ההורה בן המין השני, וכפיתרון מזדהה עם ההורה בן מינו. בתהליך ההזדהות הוא רוכש את הזהות המינית ואת דרישות החברה. כך מתפתח המצפון, המשמש עתה כ”הורה” המציב גבולות ומטיל איסורים ומאיים בעונש על הפרתם. הוא המגדיר את ההתנהגות המוסרית והאידיאלית שיש לחתור אליה. כמו הסתמי, הוא לא פועל ע”פ היגיון, ומנסה להכתיב לאני את פעולותיו (באמצעות הצבת דרישות לאני להתנהגות מוסרית ואידיאלית ומאיים בענישה באמצעות רגשות אשם אם לא ימולאו דרישותיו). תפקידיו העיקריים: לבלום את דחפי הסתמי שאינם מקובלים בחברה, להשפיע על האני להמיר מטרות מציאותיות במטרות אידיאליות-מוסריות, לשאוף לשלמות.

ההתפתחות הפסיכוסקסואלית: השלב האורלי: (לידה עד שנה) בו אזור הפה הוא מקור ההנאה והסיפוק העיקרי. השלב האנלי: (גיל שנה עד שלוש) רוב הסיפוקים הייצריים מתרכזים באזור ההפרשות מוקד ההנאה הוא באזור ההפרשות ובהפרשות עצמן. השלב הפאלי: (גיל שלוש עד חמש-שש) אזור הסיפוק העיקרי הוא איבר המין. גירוי איברי המין, אוננות, גורם לילד הנאה מרובה. בתקופה זו מתגבשת ההכרה בנחיצותה ובחשיבותה של דמות האם כמטפלת וכמי שדואגת לצרכים, ומתפתחת כלפיה אהבה עזה הבאה לידי ביטוי אירוטי בפנטזיות על כיבוש האם. השלב הפאלי מתאפיין בכיבוש ובתחרות. ההישגיות והתחרות בבגרות הם ביטוי מותק של אופני הפעולה האלו בשלב הפאלי.

תסביך אדיפוס : הילד מגלה את אהבתו העזה לדמות המטפלת בו, לאמו, ורוצה לכבוש אותה לעצמו. אין הוא יכול לממש את הפנטזיות האלו, כי אביו עומד בדרכו, ובכעסו, מתעוררת בו המחשבה לסלק את אביו מדרכו. בחשיבתו הילדותית, הוא בטוח כי מחשבותיו גלויות לכול, וכי אביו יודע על רצונו להרע לו, והוא חושש שיענישו אותו על כך. חרדת סירוס: העונש שהוא חושש ממנו הכי, הוא שלילת מקור ההנאה והפנטזיות הקשורות בו – איבר מינו. הוא מוצא אישוש לחששו כשמגלה כי לבנות אין פין. חרדת הסירוס והרגשות המעורבים של אהבה לאב ורצון לסלקו. מביאים את הקונפליקט לשיאו. האני מציע פיתרון: הזדהות עם התוקפן. “אם אני כמו אבא, אז גם לי יש כוח מאים כמו שייחסתי לו ולכן אני לא צריך לחשוש ממנו, ואם אני גבר כמו אבא אז גם אני אזכה באמא=אישה. בהזדהות עם אביו, מפנים הילד את ערכיו, מה מותר ומה אסור, וזה הבסיס להתפתחות האני העליון.

תסביך אלקטרה: הילדה רוחשת אהבה לדמות המטפלת בה, לאם, ובמהלך התצפיות שעורכת היא מגלה כי לה ולאימה חסר דבר מה שיש לבנים ולאבא. קנאת הפין: היא מקנאה בבנים, ומרגישה פגומה. היא תולה את האשמה באמה ומפנה כלפיה את כעסה. אהבתה האירוטית מועברת לאבא. מכאן התהליך דומה לתהליך שעוברים הבנים (רוצה לסלק את אימה, רגשות מעורבים לאמה מביאים לחשש מענישה), משנוכחת כי אינה יכולה לקבל מאביה את האיבר החסר לה, היא מזדהה עם אימה ורוכשת את הזהות המינית ואת האני העליון.

התפתחות התפיסה המוסרית כחלק מההתפתחות הקוגנטיבית:

פיאז’ה: ההתפתחות הקוגנטיבית היא תהליך המורכב משלבים הנבדלים זה מזה, מבחינה כמותית ואיכותית. רצף השלבים הוא אוניברסלי וקבוע. אך לא כולם מגיעים לשלב הסופי. יש קשר בין הגיל לשלב ההתפתחותי אך קיימים הבדלים בין-אישיים ובין-תרבותיים באשר למשך כל שלב. פיאז’ה תאר גם התפתחות שלבים מוסריים שלכל אחד מהם שני אספקטים: מעשי (הנוגע להתנהגות המוסרית בפועל) ועיוני (הנוגע לנורמות המוסריות של בני אדם). כל אחד מהשלבים בנוי על הקודם לו. הוא לא ייחד מקום להבדלים בין המינים בהתפתחות המוסרית.

לורנס קוהלברג: קיימות 3 רמות מוסריות וכל רמה מתחלקת לשני חלקים. סה”כ קיימים 6 שלבים בהתפתחות המוסרית, אוניברסליים, החל מהילדות ועל לבגרות.

מוסריות קדם קונבנציונאלית: עד גיל 11. תפיסת המוסר מושפעת בעיקר מתוצאות פעולותיהם. הבנת ההגינות שלהם אנוכית ומבוססת על צרכים ועל מאורעות חיצוניים. שלב א’ תפיסת המוסר מבוססת על ציות ועונש. ויתור על אנוכיות נוכח כוח עליון (מבוגרים) או נוכח מעמדו של מי שמגדיר את החוק. והימנעות מהסתבכות בצרות מחשש לעונש. שלב ב’ תפיסה המבוססת על אנוכיות ונאיביות. משתדלים לספק את צרכיהם בדרך שתאפשר קבלת תגמולים. ההתייחסות לחליפין ולהדדיות מונעת בידי אנוכיות.

מוסריות קונבנציונאלית: גיל העשרה, ילדים מתבגרים ונעשים מודעים לציפיות הזולת, אכפת להם והם מנסים להתנהג בדרך המקובלת. מושג ההגינות שלהם מסובב על מוסכמות חברתיות, על ביצוע טוב או נכון של תפקידים על שימור הסדר הקיים ומילוי ציפיות האחרים. שלב ג’ רצון להיות ילד טוב ע”מ לקבל אישור מאחרים, באמצעות גרימת סיפוק ומתן עזרה לזולת. קיימת נכונות לקבל סטריאוטיפים של התנהגות המקובלת או של התפקיד הטבעי. שופט את האחריות למעשה, ע”פ הכוונה העומדת מאחוריו. שלב ד’ המוסר נתפס כמע’ של מילוי חובה ציות לסמכות וקונפורמיות בלתי גמישה בכל הקשור לסדר חברתי.

מוסריות בתר קונוונציונאלית: גיל הבגרות, מסוף שנות העשרה. תפיסת המוסר מבוססת על קבלת ערכים מוסריים מופשטים ועל מה שהאדם חושב לעצמו לנכון או לטוב או צודק. ההגינות מבוססת על רעיונות של שוויון ושל זכויות הדדיות. שלב ה’ המוסר נתפס כמע’ של הסכמים, חוקים וחוזים. אחריות מוגדרת במונחי הסכם, הימנעות מפגיעה בזכויות אחרים או ברצונם, רצון הכלל וטובת הכלל. שלב ו’ הסטנדרטים של צדק ויושר הם סטנדרטים שהפרט עצמו בחר. המצפון הפרטי משפיע על החלטות במצבים של עימות מוסרי ועל ההתנהגות יותר מהכללים והחוקים המוגדרים בחברה. התפיסה מתבססת על דרישות המצפון או העיקרון המופשט והיא מכוונת לכבוד ולאמון הדדיים.

ההבדלים בין המינים: לטענתו מרבית הגברים מגיעים לשלב הרביעי בסוף, ואילו נשים מגיעות רק לשלב השלישי. חוש המוסר של הנשים מפותח פחות מזה של הגברים. תפיסה מוסרית מפגרת זו מתאימה לנשים שהרי תפקידן להבין לרגשות הזולת ולעזור לו.

ננסי צ’ודורואו: טענה להטייה גברית בתיאוריה של פרויד, ההתפתחות הגברית לפיו היא תקינה ובריאה ואילו ההתפתחות הנשית נחותה ובעייתית. היא מסבירה את ההבדלים בין המינים בהתפתחות האישית ובתפיסה המוסרית, ללא ביסוס על הבדלים אנטומיים, אלא על הבדלים בחיברות. בתרבות המערב האם היא המטפלת העיקרית בילדים ובילדות בשנות חייהם הראשונים, ולכן ההתפתחות הזהות המינית שלהם שונה. מכיוון שגבריות מוגדרת באמצעות ניתוק (מהאם), ונשיות באמצעות קשר, זהות הגבר מאויימת מאינטימיות וזהות האישה מפרידה וניתוק. הבדל זה מורה כי לנשים יכולת להבין את רגשותיו וצרכיו של הזולת ולהזדהות עימו יותר מאשר לגברים ולא כפי שטען פרויד, כי ההבדל מורה על התפתחות מוסרית לקויה.

קרול גיליגן: טענה אף היא להטייה גברית. טענה כי חוסר הביטחון של הנשים בערכיהן מאפיין את החשיבות המוסרית של נשים גם בימנו. נשים הן רגישות יותר לרגשות האחרים והן רואות עצמן אחראיות לרגשות אלו הן קשובות לאחרים ומושפעות מהם יותר מגברים. מה שנקרא “חולשתן המוסרית של נשים” הבאה לידי ביטוי בקושי לבטא דעה מוסרית מוחלטת ומוגדרת, מבטא דווקא חוזק מוסרי שמתבטא בתחושת אחריות דאגה ואכפתיות ביחסים הבין-אישיים. נשים תופסות את הלבטים המוסריים בין דרישות סותרות של אחריות ולא בין זכויות סותרות כמו שנתפס אצל גברים. המחשבה אצל נשים על הקונפליקטים המוסריים קשורה בתנאים החברתיים המיוחדים שהם מעוגנים בהם ואינה מחשבה כללית מופשטת כמו אצל גברים. היא טוענת כי ההבדלים שתוארו כהבדלים ברמת ההתפתחות הם בעצם הבדלים בתפיסה המוסרית והבדלים שתוארו ככמותיים הם בעצם הבדלים איכותיים. גברים ונשים שונים בתפיסת המוסר שלהם. היא הבחינה ב-3 רמות מוסריות אצל האישה: 1: הרמה המוסרית הקדם קונוונציונאלית, בה האישה מקבלת החלטה מוסרית ועסוקה בעצמה בלבד ובהישרדותה. השיקולים בשלב זה הם אנוכיים. 2: הרמה הקונוונציונאלית בה האישה מסיטה את תחום העניין שלה לכיוון אחריות ודאגה לזולת. 3: הרמה הבתר-קונוונציונאלית. העצמי והאחרים נתפסים כתלויים זה בזה, ומרכז העניין עובר לאיזון בין הדאגה לזולת לבין הדאגה לעצמי.

הבדלים בין המינים בהתנהגות:

התנהגות מילולית:

בלשנות חברתית: עוסקת בחקר הקשרים וההשפעות ההדדיות שבין שפה לחברה. ההתנהגות הלשונית מושפעת מגורמים שונים כמו מעמד חברתי, השתייכות דתית, מוצא אתני, גיל, עיסוק ומין. וכמובן מן הסיטואציה המסוימת בה נמצאים, מנושא השיחה, מן התפקידים שממלאים בה.

ווריאציות לשוניות: התנהגויות לשוניות שונות המושפעות מהגורמים השונים שהוזכרו.

ווריאציות סגנוניות: כשאדם מדבר בצורות שונות בהקשרים חברתיים שונים.

ווריאציות חברתיות: כשדוברים שונים זה מזה בגיל, במין, במעמד החברתי, בקב’ האתנית.

לייקוף: שפת גברים: מאופיינת בביטויים חד משמעיים, בביטוי חופשי של רגשות חזקים, בעמדות נחרצות, בביטחון, ונסבה סביב נושאי שיחה הנתפסים חשובים מבחינה חברתית. שפת נשים: מאופיינת בדיבור הססני וחסר ביטחון, שימוש יתר במילים מגבירות, במילים מסתייגות, בבקשות משולבות, בתארים ריקים ובאינטונאציות של שאלות. לטענתה נשים עושות שימוש רב יותר בשאלות נספחות (דרך ניסוח הססנית של היגד הכולל מידע שמדרך הצגתו משתמעים חוסר ביטחון, בקשת אישור והעדר וודאות בדבר נכונותו. בין הצהרה לשאלה: נכון?, לא?). הצהרה מסוג זה מחוזקת באינטונציה המופיעה בסוף המשפט ויוצרת את הרושם שהמדברת אינה בטוחה בדבריה, והיא זקוקה לאישור גם כשהמידע הנוגע לעניין נמצא בידיה. נשים גם משתמשות במילים מגבירות (כ”כ, הרבה), בשימוש בתארים “ריקים” (נהדר, נפלא, מקסים), במילים המביעות הסתייגות (אולי, אני חושבת, נדמה לי), נוקטות באינטונציה של שאלות גם במשפטים שאינם שאלות מפורשות (תקנה סוכר?), בבקשות משולבות (שאלה שהתשובה עליה יכולה להיות “כן, אני יכול”, מבלי להניע את המשיב לפעול לטובת היענות לבקשה (אולי אתה יכול לסגור את הדלת?), כמו-כן נשים מתמקדות בעיקר בהבהרת היחסים הבין-אישיים בין הדוברים לעומת גברים ששפתם ישירה ולעניין. נשים משתמשות בדגמי דיבור המאופיינים בחוסר ביטחון, בטרוויאליות, בחוסר בהירות ובחוסר כוח, דגמים אלו משקפים את חוסר הכוח שלהן בחברה, את תפקידן החברתי התלותי ואת זהותן המטושטשת.

ממצאים על איפיוני דיבור ממחקרים שונים:

רמה פונולוגית: נשים משתמשות בטווח רחב של צלילים ואינטונציה מגוונת יותר מזו של גברים, גברים מדברים בקול רם יותר (סמכותיות) ובפחות שטף.

תחביר ואוצר מילים: נשים הדומות לגברים במעמד החברתי בגיל ובהשכלה, בוחרות צורת דיבור תקנית ויוקרתית יותר. נשים רגישות יותר לנורמות לשוניות.

דברנות: נמצא כי הגברים נוטים להאריך בדברים יותר מנשים. למרות המיתוס על נשים “פטפטניות” שמקורו אולי בציפיות שנשים ישתקו ולגברים תהיה זכות דיבור, וכך אישה שמדברת אפילו מעט, נתפסת כדברנית. בנסיבות פרטיות ואינטימיות, נשים מדברות יותר, בקב’ ובפורומים, גברים מדברים יותר. נושאי השיחה של גברים נחשבים “רציניים” ואילו של הנשים “טרוויאלים”, תפיסה המשקפת ערכים חברתיים לפיהם מה שגברים עושים זה חשוב ומה שנשים עושות פחות חשוב, וזה תפקידן.

הולמס: חקרה גם היא שאלות נספחות ומיינה אותן לשני סוגים:

שאלות מכוונות דובר (המבקשות מבן הזוג לשיחה לאשר את אמירת הדובר, מסמנות חוסר ביטחון באמירת הדובר עצמו) שאלות מכוונות נמען/שאלות מנחות (תפקידן הראשוני, רגשי. שאלות המבטאות את יחסו של הדובר לנמען, הן מעודדות אותו, לדוגמה מסתיימות בשאלה המנחה: לא כן? או בשאלה הבאה לרכך אמירה רגשית שלילית: נכון?). לייקוף נתנה לשאלות הנספחות פרשנות של הססנות, ואילו הולמס פרשה אותן בכך שנשים נוטלות על עצמן את קידום השיחה ועידודה. באופן כללי, נשים משתמשות יותר בשאלות. נימוס: אין הבדל בין המינים.

או’באר ואטקינס: מצאו ששני הסגנונות של “שפת נשים/גברים” הם מאפיינים קב’ חלשות/חזקות. מרבית האיפיונים שמצאו התבססו על מאפייניה של לייקוף, אך הם הוכיחו כי שכיחות איפיונים אלו אינה מזוהה עם מין הדובר. איפיונים “נשיים”: ביטויים מסתייגים, צורת דיבור מנומסת, שאלות נספחות, ריבוי בהדגשות, תוארי שם ריקים, הקפדה על מבטא מדויק ודקדוק נכון, חוסר חוש הומור, אוצר מילים מיוחד, שימוש באינטונציה של שאלה במשפט הצהרה. ממצאיהם: “שפת הנשים” אינה מאפיינת את כל הנשים ואל רק נשים, הציונים על מדד שפת נשים מהווים רצף שבו ליותר נשים יש ציונים גבוהים וליותר גברים יש ציונים נמוכים. דגמי שיחה ואינטראקציה בין המינים: קשב לזולת: בשיחה של זוג בן אותו מין, נמצא כי אין הבדל בהתפרצויות. בשיחה של זוג גבר ואישה, הגברים מתפרצים יותר. נשים משתתקות כשגברים מתפרצים. נשים מעדיפות להשתתף בשיחה בה יש דיבור-בו-בזמן. גברים מעדיפים להרצות ונשים מעדיפות להקשיב. מתן משוב: גברים מדברים יותר מנשים, מתפרצים יותר ונותנים פחות משוב. משוב לזולת משמש עדות לנכונות להקשיב ומניעתו מובילה להפסקת דיבורן של נשים מה שנותן לגברים לשלוט בשיחה. נשים מקשיבות יותר לגברים מאשר להפך. שליטה: גברים נוטים לכפות את דעתם על נשים ולשכנע לאמץ את פתרונם. רכילות: ג’ונס מגדירה רכילות כמאפיין שיחת נשים כ”צורת דיבור המתקיימת בין נשים בתפקידיהן כנשים, סגנונה הוא אינטימי, הנושאים והסביבה הנם אישיים וביתיים”. טנן טוענת כי לרכילות משמעות שלילית, ומרכיבו השלילי של המושג, משקף את פרשנותם של הגברים לאופני השיחה המועדפים על נשים. רכילות יכולה להיות הרסנית, אך היא עשויה למלא תפקיד חיוני ביצירת אינטימיות בין אנשים במיוחד אם היא דיבור אודות..ולא על.. יש לה תפקיד מרכזי ביצירת חברויות, בגילוי מעורבות ובהשגתה מן הזולת. היא מסייעת בשמירה על תחושת אחווה. גברים בד”כ נוקטים סגנון אינטראקציה המבוסס על כוח, ונשים על סגנון המבוסס על סולידריות ותמיכה.

גישת הסוציאליזציה: לתפקידי המין מניחה כי התנהגות הפרט היא תוצאה של נורמות תרבות שהופנמו. ההבדלים בהתנהגותם של נשים וגברים מיוחסים למאפייני אישיות יציבים שנרכשו בתהליך חינוך ובהכוונה לתפקידי המין. (שפת נשים/גברים).

גישת הסיטואציה / חלוקת הכוח: טוענת כי חוסר שוויון בכוחם החברתי של הנשים והגברים הוא הבסיס להבדלי המין ופיזור שונה של הכוח יצמצם את הפער בהתנהגות (שפה חלשה/חזקה).

התנהגות לא מילולית:

מהרביאן: טוען כי סך כל הרושם מורכב מ-55% הבעת פנים, 38% טון דיבור ו-7% התנהגות מילולית. כלומר להבעת הפנים ההשפעה הגדולה ביותר. כשהיא סותרת את המילים המובעות, היא תנצח את הרושם ותגדיר את סך הרושם שייווצר. כשטון המילים מנוגד למילים, הוא יקבע את הרושם. נמצא כי אדם מסוגל לזהות התנהגויות לא מילוליות של הזולת ולפרשן משום שהן מורכבות מסימנים ספציפיים שהמשמעות המוענקת להם היא מוסכמת ויציבה למדי בתוך קב’ תרבות שונות. הן נלמדות כמו השפה עצמה. הבעות פנים: קשר עין: נמצא שקשר עין נוטה לבטא מעמד חברתי. בני-אדם בעלי מעמד חברתי נמוך נוטים להסתכל בבעל הסטטוס הגבוה בעת שיחה אך להשפיל עיניהם כשהוא מישיר אליהם מבט. קשר עין בין בני שני המינים שכיח יותר במצבים בהם קיים עניין אישי אינטימי. (מיו ול’פרנס) קיים הבדל שיטתי בהתנהגות הלא מילולית של גברים ונשים: נשים יותר מגברים מקשיבות בנימוס ובחוסר ביקורתיות. הן מישירות מבט (לא בעת שיחה, הן משירות מבט פחות מהגברים). נשים מחייכות יותר מהגברים חיוכים של נימוס ובאופן כללי פניהן מבטאים יותר רגשות מאשר מבטאים פניהם של הגברים. אחד ההסברים לנטייתן של נשים לחייך הוא רגישותן היתרה לגירויים חברתיים. החיוך הוא לעיתים חלק מהאינטראקציה ולא מבטא מצב נפשי פנימי. הבעות גוף- מרחב אישי ומגע: רוברט סומר: מרחב אישי: קו הגבול הבלתי נראה שכל אחד יוצר מסביב גופו. מעין בועת מרחב המגינה עליו מפני קרבה גדולה של אנשים בועת המרחב האישי משתנה בסיטואציות חברתיות שונות ובתרבויות שונות.

מהרביאן: מתאר מצאים לפיהם לנשים מרחב אישי קטן יותר מאשר לגברים. גם בגלל תנוחות גופן במרחב, הן יושבות בידיים ורגליים משולבות לעומת גברים הנוטים להניח את ידיהם על משענת הכיסא/כורסא, ולפשוט את רגליהם קדימה. כשהם מניחים רגל על רגל, הם עושים את זה בזוית רחבה. התנוחות המרחביות של גברים תופסות יותר מקום. נמצא גם שהמרחב של האישה הוא חדיר יותר. גם נגיעה היא חדירה למרחב האישי. נמצא כי גברים נוגעים יותר בנשים מאשר להפך. גבולות המרחב האישי של האישה חלשים וחדירים יותר כמו-כן היא סובלנית יותר לעניין החדירה לתחום הפרטיות יותר מגברים.

הצפנה ופיענוח: באופן כללי נשים רגישות יותר סימנים לא מילוליים, והן מצפינות בהצלחה את רגשותיהן. כלומר הן מיומנות יותר מהגברים בהבעת רגשות באמצעים לא מילוליים. נשים שמות לב לדברים שגברים מתעלמים מהם. במחקרים נמצא כי נשים מצליחות יותר מגברים לבטא רגשות שליליים ואילו גברים מבטאים טוב יותר רגשות חיוביים. בקרב הנשים קל יותר לזהות פנים המביעות רגשות שליליים כיוון שלא מצפים מהן והן נדירות. ההבדלים בין המינים מוסברים בסוציאליזציה לתפקידי המין: ילדות מקבלות עידוד לבטא רגשות ואילו בנים לומדים להדחיק רגשות. הסבר אחר הוא אבולוציוני: הימנעותם של גברים מביטוי רגשות ובעיקר שליליים כמו חרדה, היתה חיונית בחברות הציידים לנטיעת תחושת הביטחון בנשים ולהבטחת נכונותן ללדת ולגדל ילדים. נשים לעומתם בשל חולשתן הפיזית התפתחה אצלן היכולת לזהות בקלות רגשות בעיקר שליליים, מתוך הצורך להתגונן ולהישמר מפני סכנות. הוכח גם כי נשים מפענחות טוב מגברים את הצופנים הרגשיים החבויים בהתנהגויות לא מילוליות.

התנהגות מינית:

מאסטרס וג’ונסון מצאו שהתגובה המינית של הנשים והגברים דומה וכוללת 4 שלבים: שלב הריגוש: מאופיין בגירוי מיני. דם זורם לאיברי המין. הגירוי המיני יכול להיות גופני או רגשי. שלב הרמה: מאופיין העלייה ברמת המתח המיני אם הגירוי נמשך. גם גברים וגם נשים חשים מתח שרירי לאורך כל הגוף., נשימה מהירה, דפיקות לב מואצות. שלב האורגזמה: סדרת התכווצויות שרירים קצביות, המקטינות את זרימת הדם אל כלי הדם באיברי המין. קצב הנשימה עולה (פי 3), וקצב פעימות הלב מוכפל. גברים- פליטת זרע, נשים- התכווצויות ממשיכות. שלב הסיום: סוגר את מעגל התגובה המינית: מתח השרירים יורד והגוף חוזר בהדרגה למצב ההתחלתי הטרום ריגושי. לאחר שלב הסיום מתרחשת בגופם של גברים תקופת הפסקה, בה הם אינם רגישים זמנית לגירויים מיניים. השלבים האלו מופיעים באותה צורה ובאותו סדר בלי קשר לסוג הגירוי המיני. עוצמת התגובה המינית ומהירותה שונות אצל אנשים שונים. מוסכמות שהפריכו מאסטרס וג’ונסון: נשים נתפסות כפחות מיניות מגברים. הם הוכיחו כי נשים מגיעות לאורגזמה באותה מהירות כמו גברים והן מסוגלות להגיע לאורגזמות מרובות ואילו גברים זקוקים לתקופת מנוחה לאחר כל אורגזמה. דרגת הדימיון בתגובותיהם הפיזיולוגיות של בני שני המינים גבוהה ביותר. קצב התפתחותם של שלבי בתגובה המינית דומה למדי בשני המינים כשהגירוי המיני יעיל. אצל הנשים קיים רק סוג אורגזמה אחר ולא כפי שתאר פרויד (רואגזמה קליטוראלית ואורגזמה וגינלית), והוא נגרם בעקבות גירוי הדגדגן. מסתבר שלשני המינים חשוב להגיע לאורגזמה והם חשים אי-נוחות ומתח שעה שהגירוי המיני אינו מוביל לאורגזמה. גם גברים וגם נשים מאוננים והתחושות המלוות אורגזמה דומות בקרב בני שני המינים.

הבדלים: לנשים אין תחושה הקשורה בפליטת הזרע, כאילו היא בלתי נמנעת, גם אם הגירוי המיני נפסק. לנשים יש היכולת להתנסות באורגזמות מרובות, אצל הגברים המעבר משלב לשלב פחות חד וברור מאשר אצל הנשים. משך ההתכווצויות האורגזמיות אצל נשים הוא כפול בזמן. נשים מדווחות הרבה יותר מגברים על קשיים בהתנסות באורגזמה.

הסברים ביולוגיים (לשוני בין המינים):

השפעות הורמונליות: האדם שלא כמו בע”ח מקיים יחסי מין באופן רצוף ולא בתקופות מסויימות הקשורות בפעילות הורמונלית כמו תקופת ייחום. לא ניתן להסביר את העובדה שיש עליה בפעילות המינית של האישה לאחר המחזור החודשי בשינויים הורמונליים, כיוון שרוב הזוגות לא מקיימים יחסי מין בזמן הווסת. גם כאשר השחלות מפסיקות לייצר ביציות, אין ירידה בהנאה ממין. ההשפעה ההורמונלית על ההתנהגות המינית היא מוגבלת, והתגובות המיניות מושפעות בעיקר מגורמים חברתיים-פסיכולוגיים.

השפעות אנטומיות: פרויד טען כי האנטומיה היא גורל. התפתחות תפקיד המין שלנו וההבדלים בין המינים בהתנהגות המינית מקורם בהבדלים אנטומיים ובתגובות הלא מודעות שלנו להבדלים אלו. לטענתו קנאת הפין של הילדות מולידה תחושת נחיתות המשפיעה על ההתפתחות האישית ועל ההתנהגות המינית. חוקרים אחרים, שייחסו חשיבות להבדלים בין המינים באנטומיה, גרסו כי נוכחותו הבולטת של איבר המין הזכרי, בהשוואה לאיבר המין הנקבי, מולידה הבדלים בהתנהגות. לדוגמה, הילד מחזיק את הפין בעת מתן שתן וכך גדל הסיכוי שיגלה את ההנאה הכרוכה במגע עם איבר המין. איבר המין הנקבי בולט פחות, והבנות אינן מזהות כראוי את העוררות המינית שלהן ופחות מתנסות מבנים בגירוי מיני עצמי. אוננות בקבוצות יכולה להיות מוסברת בעובדה, כי בניגוד לשפיכת הזרע אצל הבנים, אין לאורגזמה הנשית כל עדות נראית לעין. הבדל אנטומי נוסף הוא הופעת הווסת המזוהה עם הולדת ילדים עם מסתורין ועם תחושת טומאה ולא עם מין ועוררות.

השפעות אבולוציוניות ומחקר סוציוביולוגי: גברים ונשים נוקטים אסטרטגיות רבייה שונות: גברים מתחרים בגברים אחרים על גישה לנשים נחשקות ומטרתם להפרות מס’ רב ככל האפשר של נשים. לעומתם נשים מונעות להתחבר עם גברים מצליחים ובעלי משאבים. סימונס מסביר זאת בכמות הבלתי מוגבלת של הזרע הגברי. לנשים מס’ ביציות מוגבל, הן נושאות עובריהן 9 חודשים ולכן יש להן עניין ביחסים יציבים עם בן הזוג המסוגל לספק את צרכיהן וצרכי צאצאיהן. משום כך נשים יותר מגברים מעוניינות בקשר אינטימי רגשי.

השפעות פסיכולוגיות חברתיות:

אישיות: ההתנהגות המינית כמו כל התנהגות אחרת משקפת את איפיוני הפרט. נמצא כי ככל שגברים ונשים מאופיינים בביטחון עצמי ובאסרטיביות, כך גוברים הסיפוק וההנאה המיניים שלהם. הגמישות ויכולת ההסתגלות של אנשים אנדרוגניים (ניחנים בתכונות פסיכולוגיות נשיות וגבריות כאחד), יוצרים יחסי מין מספקים.

שוני תרבותי: תרבויות שונות במתירנות שלהן למשחקי מין של ילדיהן. תרבויות שונות נבדלות בהיתר ליחסי מין לפני הנישואין, גם דפוסי הפעילות המינית לאחר הנישואין משתנים מחברה לחברה (מונוגמיה, יחסי מין מחוץ לנישואין). חשיבותה של הפעילות המינית שונה בין תרבויות, וגם התפיסה של יצר המין (עידוד איפוק, או יצר מיני נתפס כחלש). עמדות כלפי הומוסקסואליות שונות בתרבויות שונות, כמו כן כל תרבות מתייחסת שונה להבדלים בין המינים בהתנהגות המינית ( תפיסת העדר הבדלים, תפיסת יצר המין הנשי כחזק יותר, תפיסת היצר הגברי כחזק).

השפעות שמקורן בתפקידי המין: ההתנהגות המינית כמו כל התנהגות היא נלמדת ומושפעת מגורמים סביבתיים מרובים. ציפיות חברתיות נבדלות מההתנהגויות המיניות של הנשים וגברים מופנמות ע”י הפרט, מכתיבות את אמונותיו ועמדותיו באשר למין ומשפיעות על עוררותו המינית ועל התעניינותו במין ועל התנסויותיו המיניות בפועל.

המשמעות המיוחסת למין: נשים בד”כ מיחסות למין משמעות של קרבה, חום וגברים מייחסים למין הישג הרפתקה, או שחרור פיזי. עדין רווחת בחברה הדיעה כי יצר המין של האישה פחות מזה של הגבר וכי מיניות השיאה מותנית בקשר רגשי אמון ואהבה, וניתנת לעירור בעיקר באמצעות גירויים רומנטיים. ממחקרים עולה כי לגברים נסיון מיני רב יותר. ההתנסות המינית של האישה, מלווה באפשרות להרות ולכן החברה מדגישה בחינוכה את הבנות את ההשלכות האפשריות בפעילותן המינית זו מקושרת לרגש ולמשפחתיות ויחסים יציבים. נשים קושרות מין ברגש, באמצעי תקשורת נוסף, והתנסותן המינית הראשונה היא רומנטית. גברים רואים במין פורקן פיזי, הישגיות והם נוטים לבודד סיפוק מיני מאספקטים אחרים של היחסים. בנות צריכות שיתקיימו תנאים שמרניים מסוימים ע”מ לקיים יחסי מין (כבוד, אהבה, רומנטיות), גברים לא מעמידים תנאים רבים. הפסיכואנליטיקאיות צ’ודורואו ודינרסטיין: רואות בעובדה שהאישה יולדת ומגדלת תינוקות את ההשפעה על ההבדלים בין המינים. הן סבורות כי בהתחלה הקשר הרגשי והמיני חד הם. כלומר התינוק אינו מפריד בין עצמו לאם, והם נתפסים בעיניו כישות אחת. כשמתפתחת יכולת ההבחנה בין ה”אני” ל”אחר”, האם היא ה”אחר”, היא אובייקט האהבה וההפנמה הראשון. בגיל שנה וחצי מתחילה להתפתח אצל הילד הזהות המינית, ע”מ שתינוק זכר יתפתח זהות מינית הוא צרים להתרחק מהאם ולהזדהות עם האב. הילד מדחיק את ההזדהות עם האם ומפתח הגנות נגד הצרכים והרגשות של הינקות. בשל התרחקות מהאם קל יותר לגברים לפתח גבולות “אני” אך קשה להם יותר ליצור אינטימיות. מכיוון שגברים מדחיקים את הקשר הרגשי עם האם אך לא את הקשר המיני, הקשר המיני, הוא המודגש ביחסים אינטימיים. זו גם הסיבה שבשלה גברים מסוגלים להנות ממין מנותק מרגש ויש להם דרישות נמוכות מאישה עמה הם מוכנים לקיים יחסי מין. לילדה לעומת זאת קל לפתח זהות מינית נשית אולם קשה לה לפתח “אני” עצמאי. משום כך גבולות ה”אני” של נשים חדירים הוא בא לידי ביטוי באמצעות הקשר עם הזולת. נשים מדחיקות את הקשר המיני לאם ולא את הקשר הרגשי אליה ולכן הקשר הרגשי בא לידי ביטוי ביחסים ואין עבורן כמעט מין מספק ללא רגש.

מודעות לעוררות מינית: גברים מדווחים על עוררות מינית בעקבות התבוננות בחומר פורנוגרפי. נשים מדווחות על עוררות מינית יותר מגברים מסרטים ומספרים אירוטיים בהם המין הוא חלק מסיטואציה רומנטית. מאוחר יותר נמצא ששני המינים מעוררים מחומר פורנוגרפי, וייתכן שהסיבה היא המתירנות הגדולה יותר בתקופה המאוחרת. נשים יותר מגברים מתורגלות בהכחשת גירוי מיני.

יוזמה בקשר ובפעילות מינית: ציפיות חברתיות שונות מגברים ומנשים מובילות להבדלים בין המינים בהתנהגות הקשורה לשליטה במישור האינטימי המיני. בחב’ המערבית גברים נוטים ליזום את הקשר המיני יותר מנשים ולהכתיב את הפעילות המינית נשים אמנם פחות יוזמות אך הן מפקחות בעידוד או בהתנגדות.

התפתחות הזהות המינית

התפתחות פסיכולוגית-מינית לפי פרויד: המודל הגנטי: חמישה שלבים בהתפתחות: אוראלי, אנאלי, פאלי, חביון וגניטלי. הוא הניח כי ההבדלים בין המינים מקורם בדרכים הנבדלות של המינים לפתור את תסביך אדיפוס. בתחילה שני המינים כרוכים אחרי האם כי היא מספקת את צרכיהם ודוחים את האב כי הוא מתחרה עמם על תשומת ליבה. תחושות אלו נותרות אצל הבן, ואצל הבת הן משתנות. בתחילה לכל פרט יש פוטנציאל לדו-מיניות. בני שני המינים נמשכים לבני מינם ולבני המין השני. פוטנציאל זה מקשה על פיתרון התסביך בהיותו כרוך במאווים מיניים כלפי ההורה בן אותו המין. אצל הבנים: הכמיהה לאם והדחייה לאב, יוצרים קונפליקטים. הוא מדמיין שהאב יפגע בו. החששות מתרכזים סביב איבר המין, שהוא מוקד ההנאה בשלב הזה (השלב הפאלי). החרדה מסירוס, להפוך לנקבה כמו גם המחשבה על קשר אפשרי בין העדר פין של האם למעמדה הנחות מובילים אותו לפתרון. הוא מדחיק את כמוהתו המינית לאם ואת העויינות לאב, ומזדהה איתו- הזדהות עם תוקפן. כך הוא מסב את התחושות המסוכנות שחש כלפי האם לרוך וחום בלתי מסוכנים ומפנים את איסוריו של האב לתוך אישיותו. כך נוצא האני העליון- המצפון והסמכות המוסרית. אצל בנות: כמו הבנים הן כרוכות אחרי אמן ודוחות את אביהן ה”מתחרה”. כמו הבנים בשלב הפאלי, מגלות את הדגדגן ובשל העינוג שמעניק להן הוא נתפס כמו פין. נוכחותן ב”נחיתות” האיבר שלהן, היא טראומטית. הבת מייחסת לאם אחריות למצבה ולפיכך פוחתים מאוויה לאם הלקוי אף היא.

קנאת הפין היא המשאלה להתחדשות איבר המין בעתיד. והיא תחושה המקבילה לחרדת הסירוס. הבת מדמיינת לעצמה כי איבדה איבר בעל ערך והבן פוחד לאבדו. בנות מקבלות את סירוסן כעובדה. שנית הבת מעתיקה את אהבתה לאב משום שבבעלותו האיבר הנחשק, כלומר תסביך הסירוס מעביר אותה לשלב האדיפלי ולתסביך אדיפוס באמצעות החלשות המאווים כלפי האם והפנייתם לאב. אהבתה של הבת לאב או לגברים אחרים, כרוכה ברגשות מעורבים בקנאה. בניגוד לתסביך אדיפוס המודחק אצל הבן או משתנה באמצעות חרדת הסירוס, אין הבת נוטה לנטוש את המשאלה לפין. שרידי התסביך מתבטאים ביחסיה התלותיים עם שני ההורים. התפתחות התסביך מותיר את בני שני המינים נבדלים זה מזה. זהות המינית אצל הבנות מתפתחת באופן משני על יסוד של אכזבה וקנאה. היווצרותו של האני העליון שלהן לקויה והיא חסרת כוח ועצמאות. התפתחות הזהות המינית הנשית והאישית מושפעת מחסרונו של הפין ומהכרתה של האישה בחסרון זה. מאפייניה של הזהות המינית ע”פ פרויד הם קנאה וצרות עין, שהן תולדה של קנאת הפין. נשים מאופיינות בפסיביות ובמזוכיזם, שהם הפכים של אקטיביות ותוקפנות המאפיינות את המיניות הזכרית שהילדה נאלצה לוותר עליה כשנוכחה בנחיתותה המינית. האישה מנסה לפצות את עצמה בגנדרנות. היא תלותית כיוון שהיא זקוקה לגילויי חיבה. הביישנות באה להסתיר את ה”פגם הגניטלי”. האישה היא בעלת רגשי נחיתות, גנדרנית, בישנית, קנאית, צרת עין, פסיבית ומזוכיסטית, חסרת חוש צדק ועניין חברתי.

גישות פסיכואנליטיות אחרי פרויד:

הגישה הבין-אישית-חברתית: דחתה את הדגש על יצר המין ששם פרויד. הדגישה את הקשרים החברתיים ואת השפעתם על התפתחות האישית. ייחסה חשיבות לחלק המודע של האדם, שלא כמו פרויד שהדגיש את הלא מודע. ראתה באדם יצור חברתי שאפשר להבינו רק במסגרת יחסיו עם בני-אדם אחרים המשמעותיים לו.

קארן הורני: גישתה נבדלה מגישתו של פרויד בהכחשת מרכזיותם של ההבדלים הביולוגיים בין המינים בעיצוב ההבדלים הפסיכולוגיים , בהדגשת השפעות הגורמים החברתיים-תרבותיים בעיצוב התפתחות אישיותן של נשים, בהדגשת קיומה של פסיכולוגיית נשים עצמאית שאינה נובעת מהשוואות לאיפיוני הגבר ולמעמדו. לטענתה, מבחינה ביולוגית לנשים יש עליונות על גברים, וסביר שהתפתחות הבנים מושפעת מהיווכחותם בעליונותן של הנשים.

לא זו בלבד שסביר להניח שהבנים עצמם יאמינו כי לבנות יש פין כמו להם, סביר גם שהם בעצמם יחששו מקנאת הבנות מסירוס ומפעולות “נקם”. קנאת הפין מתעוררת אצל הבנות כיוון שהסקרנות המינית שלהן אינה מסופקת כמו אצל הבנים בשל אופן ההשתנה ומשום שלא מתירים להן לאונן במידה שווה לזו של הבנים. כלומר מקור קנאת הפין הוא בהגבלת סיפוק מאווים יצריים שהם חזקים בתקופה הפרה-אדיפלית. לצד קנאת הפין קיימת “קנאת הרחם” . נטיית הגברים להפחית מערכן של נשים ולהפגין כלפיהן בוז, מקורה בקנאה לא מודעת ביתרונן (יכולת להרות, ללדת, להיניק) ולאו דווקא בחסרונן. עצמת רצונם של הגברים להצליח במובן התרבותי-חברתי-חומרני ולכבוש נשים, היא דווקא פיצוי יתר או תגובת היפוך לרגש נחיתות לא מודע זה. הורני טענה כי המיניות הנשית היא חוויה ראשונית המופיעה בגיל צעיר בצורת המודעות לאנטומיה הייחודית, ולאו דווקא בתחושת לקות. ואם ילדות מודעות מלכתחילה לנשיותן, אין הן זקוקות להדחקת מיניות זכרית ע”מ לרכוש מיניות נשית כפי שגרס פרויד. הקשר האדיפלי של הבת לאב, מקורו דווקא באותן תחושות נשיות ייחודיות. אם קיימת אצל הבת קנאת פין, שמקורה בהעדפת איבר מין הגלוי לעין, הרי שלרוב רגש זה אינו מרכזי ואינו מהווה בסיס להתפתחות הנשית. היא סברה כי ההתפתחות הפסיכו’ המינית של האישה סובבת סביב האנטומיה הנשית שלה ולא סביב זו של הזכר. גורמים חברתיים ותרבותיים )ולא יצרים ומורשת ביולוגית), משפיעים על התפתחותה ומעצימים את ההבדלים בין המינים, ותורמים לאופן התפתחותם הלקוי של יחסי המינים ומבססים את מעמדן הנחות של הנשים בחברתנו. ההתפתחות הפסיכו’ של האישה מבוססת על העדר ביטחון והדגשת הצורך ביחסי אהבה. היא מנתחת כיצד משתנים חברתיים (מהם נגזרים תפקידי המין), מעודדים את תלותן של הנשים בגברים (אהבה, טיפול, כלכלה, הגנה…). תוצריה של תלות זו הם נסיונות הנשים להשביע את רצון הגברים, לטפח תרבות יופי ולהחשיב באורח מוגזם את ערכה של האהבה. דגשים אלו מחזקים את האידיאולוגיה בחברה כי נשים מקבלות משמעות באמצעות הזולת, הבעל, ילדים ומשפחה. היא מדגישה כי אישיותם של גברים ונשים מתפתחת בהתאם למגבלות שמציבה החברה. טווח פעילויתיהם על-פיו מבססים את ביטחונם ומפחיתים  חרדות, נקבע ע”י מה שנתפס בחברה כהולם כל אחד מהמינים.

קלרה תומפסון: התמקדה באספקט החברתי-תרבותי של מעמדן הנחות של הנשים. הדגישה את פעילות הגומלין בין גורמים חברתיים לביולוגיים בעיצוב התפתחות האישיות של האישה. טענה כי גם אם לא ניתן להתעלם מגורמים ביולוגיים , איפיוני האדם הם תוצר של התרבות שבה התחנך יותר מעצם מינו. הקושי הפסיכו’ של האדם הוא תוצר של השינויים החברתיים והתרבותיים המהירים ושל מאפייני הסביבה החברתית שלו שלא מאפשרת לצרכיו הביולוגיים לקבל ביטוי מלא. הפין לדעתה מבטא את תחושת הנחיתות של הנשים ואת דחפיהם האלימים של הגברים. אילו היתה החברה מטריאכלית והנשים היו דומיננטיות, אפשר שדווקא השדיים היו הופכים לסמל הכוח החברתי. היא סברה כי אחד הקונפליקטים הרציניים ביותר של האישה, הוא הולדת ילדים. החברה מחנכת נשים להאמין כי הגשמה מינית נאותה, והולדת ילדים אינה מתיישבת עם התפתחות וביטוי עצמי יצירתי. על אף שהולדה היא פונקציה ביולוגית בעלת ערך עליון האמורה להביא סיפוק עצמי, הפכו אותה הגברים, כמו פרויד, והתייחסו אליה כאל “פיצוי” ומנחמה שבעבורם ראויה האישה לתנחומים. עוד טענה, כי לא זו בלבד שלאישה אין דמויות להזדהות עמן וחסרים מודלים להגשמה עצמית, אלא גם עצמאותן היא מטרה לגינוי הסביבה. בעיה נוספת, היא הנטייה של החברה לטפח בנשים חוסר ביטחון בכל הנוגע לגופן ומיניותן, ויש לכך קשר להעדר ביטחון ליטול יוזמה אישית. עכבות מיניות מקורן בגורמים חברתיים ולא בנחיתות ביולוגית. מקור קשייהן, נעוץ בעמדות ובאמונות חברתיות הרואות באישה יצור נחות מבחינה ביולוגית ומי שסיפוקה מיחסי מין הוא משני בחשיבותו. לטענתה כל נסיון להביא לשינוי בדפוס חברתי, נתקל בקונפליקטים בקרב המעורבים בעניין. מי שהיתרון בידו, לא מעוניין להפסידו ואינו מצפה להפיק שינוי.

הפסיכולוגיה האנליטית – קרל יונג:

ע”פ יונג התפתחותו של הפרט היא התפתחות יצירתית שהתנסויות העבר, תנאים עכשיווים ומטרות העתיד חוברים בה יחד ומשפעים עליה ומכוונים אותה (בניגוד לפרויד שתאר את ההתפתחות מינקות עד מוות כחזרות בלתי פוסקות על מוטיבים אינסטנקטיביים), יונג הדגיש את יסודות האישיות הארכאיים הפרמיטיביים של הפרט שהם תוצר של התנסות אבותיו (פרויד הדגיש את הבסיס הינקותי של האישיות), הוא סבר כי אישיותם של בני-אדם יכולה להשתנות במהלך השנים ולהתעצב בזכות מטרות, משאלות, ציפיות ושאיפות המתגבשות במהלכן. הוא הציע מושגים חדשים להסבר ההבדלים בין המינים. יונג ראה בליבידו (שפרויד ראה בה אנרגיה מינית) את אנרגיית החיים, בה לא רק יצרים אלא גם שאיפות, שהעליונה בהם היא השאיפה לשלמות.

לא מודע קולקטיבי: מאגר החוויות המשתמרות מדור לדור. כעדות לקיומו של הלא מודע הקולקטיבי, הצביע יונג על הארכיטיפים, שהם דימויים לא-מודעים של טיפוסי בני-אדם שונים שיש לפרט ואשר כלפיהם יש לו תגובות רגשיות. הם מופיעים בחלומותיו ובדימיונותיו של כל אדם במשולב עם התנסויותיו הממשיות ומשפיעים על התפתחותו. מצד אחד יש להם ערך של הישרדות וקיום כיוון שהם מאפשרים להבין את הזולת, מצד שני הם עלולים להוליך את האדם שולל שכן בני-אדם עלולים להסתמך רק עליהם בהערכת הזולת ולא להביא בחשבון מידע ממשי שהוא “משדר” אליהם. שילובם של אספקטים נשיים וגבריים באישיות המודעת של הפרט מביא ליצירתו של פרט הרמוני מושלם. הוא טען כי הנפש היא אנדרוגנית כלומר בנויה ממרכיבים גבריים ונשיים כאחד. בכל גבר ובכל אישה, מובנה מע’ שבשלמותה כוללת את העושר, הטבע, היכולת והחוזק של המע’ הגברית והנשית. אנימה: החלק המייצג את העיקרון הנשי באישיותו של כל גבר.

אנימוס: החלק המייצג את העיקרון הגברי בכל אישה.

אלו הם ארכיטיפים בתת-מודע הקולקטיבי, וגילויים בקרב אנשים שונים דומה. האנימה מייצגת את העקרון הנשי המדגיש את התפתחותם של יחסים בין-אישיים, את היכולת ליצור קשרים ולאהוב. היא מיוצגת ע”י ארוס, אל האהבה. האנימוס, מייצג עיקרון גברי המדגיש את היכולת לשלוט באנשים ובמצבים ואת הנטייה לכיוון מחשבה אנליטי מופשט. הוא מיוצג ע”י לוגוס המחשבה האלוהית. שני עקרונות אלו נמצאים בכל אדם. אצל הגברים הארוס, היכולת ליצור יחסים אינטימיים מפותח פחות מהלוגוס, אצל הנשים, ארוס מבטא את טבען האמיתי והלוגוס, לעיתים מקרי ומצער בהתבטאותו. ע”מ שהאישיות תגיע לכלל התפתחות שלמה, חייבים האנימה והאנימוס להתפתח כאחד. “נשיות” ו”גבריות”, הן תכונות מופנמות המשותפות לשני המינים, ולא שייכות למין אחד. כשגבר מפתח את נשיותו המופנמת הוא משלים גת גבריותו, החוזק הגברי שלו נתמך ומאוזן ע”י יכולתו ליצור קשרים ולבטא את רגשותיו. כשגבר מתאהב הוא רואה באהובתו את הדימוי המופנם של האנימוס שלו.הוא ראה סכנה בתוספת העיקרון הגברי לאישיותן של הנשים. כשהן מפתחות את הצד הגברי באישיותן, הן מתמרדות כנגד הטבע.

הפסיכולוגיה של ה”אני” – אריק אריקסון:

נבדל מפרויד בהדגשת השפעתם של גורמים חברתיים ותרבותיים המצויים בפעילות גומלין מתמשכת עם גורמים ביולוגיים. הוא מנה 8 שלבים של התפתחות פסיכולוגית-חברתית מינקות עד זיקנה. תיאוריה זו הסבירה את דפוסיה השונים של פעילות הגומלין בין גורמים סביבתיים לבין גורמים פנימיים של הפרט ואת תוצאותיה וביטוייה האפשריים בהתפתחות. התפתחות הנשיות לא נתפסה בעיניו שלילית או טראומטית. הוא הדגיש את הפוטנציאל החיובי הבריא בנשים וראה באימהות את הבסיס להתהוות זהותן העצמית. לדעתו השפעת חסרון הפין, עלולה להפריע רק אצל בנות המאופיינות בהפרעות רגשיות. באופן נורמלי בנות מתפתחות על הבסיס הקיים בהן המרחב הפנימי-הגופני. אישיות הפרט נבנית בתהליך מתמשך שמטרתו היא היווצרות “אני” מגובש ויציב, שהוא אותו חלק באישיות הבא במגע עם המציאות ושוקל את דרישותיה. הקשר הזה, משתנה ומביא לשינוי מתמיד המהלך החיים. שלבי ההתפתחות מונחים ע,י עיקרון לפיו, התפתחות היא יצירה הדרגתית של חלקים, המתרחשת ע”פ “תכנית” צמיחה כוללנית. כל אחד מהשלבים מאופיין בקונפליקט פסיכולוגי חברתי ייחודי שיש להתמודד עימו. פתרון כל קונפליקט מותיר באישיותו של הפרט עקבות משמעותיים, מפתח בו התייחסות חדשה כלפי עצמו וכלפי סביבתו ותורם לעיצוב אישיותו. איזון בין מרכיבי הקונפליקט מוביל לפתרון מוצלח של כל משבר ומבטיח התקדמות אישית מירבית. השלבים השונים אינם תלויים זה בזה, אך תוצאות ההתנסות מצטברות ומאפשרות המשך התקדמות מוצלחת. כל שלב תורם איכות כלשהי לאישיות הפרט. השלבים מייצגים את הקונפליקט הפסיכו’ הפנימי הכרוך בהם. לטענתו, גם הנשים וגם הגברים, מתמודדים עם משברים וקונפליקטים נפשיים ופותרים אותם בדרך דומה. פתרון לא מוצלח, הרסני לשני המינים. הוא ראה בנשים ככוח מוסרי-חברתי שביכולתו להדוף את מה שנתפס בעיניו כדגש יתר על עמדות וערכים גבריים בחברה. הוא ייחס חשיבות להבדלים האנטומיים בין המינים וסבר שיש להם השפעה אך הוא התמקד בייחודיותה של האנטומיה הנשית. באופן נורמלי בנות מתפתחות דווקא על יסוד מה שיש בהן: הרחם והמרחב הפנימי. תגובות הגברים לנשים נובעות מקנאת הרחם. במרחב הפנימי-גופני שלהן, יש פוטנציאל יצרני ויצירתי מאין כמוהו. מרחב זה משפיע על תפיסתן העצמית של הנשים, על ביטחונן ועל התפתחותן הפסיכו’, על תחושת היצירתיות החיונית. הוא גם במרחב הפנימי התת-מודע שלהן המייצג את הנרתיק והרחם. פוטנציאל הנשים לאמהות, הוא מוקד זהותן העצמית. גברים ונשים נבדלים בזהותם העצמית: נשים מאופיינות ביתר תלות וגברים בעצמאות. זהות עצמית זו מתפתחת באופן שונה: זהותו העצמית של הגבר קודמת להתפתחות יכולתו לקשור קשרים אינטימיים ואילו אצל האישה הם מתפתחים יחד. ההבדלים האלו משקפים הבדלים בצרכים: באמצעות התפתחות אישיותה החברתית של הנערה, היא מושכת גבר ובאמצעותו היא רוכשת סטטוס חברתי כלילי. אצל הנער העצמאות האישית וההזדהות עם עולם הערכים של חב’ המבוגרים מרכזית בה, משרתת את חתירתו לסטטוס חברתי כלכלי. גברים נוטים כלפי המרחב החיצוני ומתמקדים בו בפעילותיהם (גילוי, כיבוש, הישג), ואילו בנות נוטות כלפי המרחב הפנימי ומתמקדות בו (חום, שלווה, שקט, יחסים בין-אישיים קרובים).

תיאוריות פסיכואנליטיות עכשוויות:

הגישה הפאלוצנטרית: מזדהה עם מרבית רעיונוותיו של פרויד ורואה את מקור הזהות המינית של גברים ונשים במודעות לעליונות הגבר ולנחיתות האישה.

הגישה הגינוצנטרית: האוריינטציה המקורית של גברים ונשים היא נשית בעיקרה ומקורה בהזדהות ראשונית עם האם.

תיאוריית יחסי האובייקט- מלאני קליין: הניחה כי עולמו הפנימי של הילד אינו עשוי מדחפים ומצרכים החייבים להיות מרוסנים ע”י ההורים והחברה, אלא מאובייקטים מופנמים, שהם ייצוגים פנימיים של אנשים ודברים שסוננו דרך המודעות וההתנסות הייחודית של הילד. אובייקטים הם דימויים מופנמים שאנו נושאים בתוכנו –הפנמות של אנשים ודברים שלמדנו להכירם ולהזדהות עימם. התיאוריה מאפשרת לנו להבין את יחסי הגומלין בין הפרט לחברה המתרחשים באמצעות הפנמה של אובייקטים. (עד שהתינוק לא יפתח את הדימוי הפנימי של האם, לא יוכל לפתח את הביטחון בשובה).

ננסי צ’ודורואו: ההבדלים הביולוגיים בין המינים, כמו גם הממצאים האנתרופולוגיים והפסיכו’-חברתיים בדבר דפוסי תרבות נבדלים של בנים ובנות, אינם יכולים לשמש בסיס מושלם ומספק להסבר ההבדלים הקיימים בחברתנו בין המינים. היא קיבלה את הגישה הפסיכואנליטית לפיה האישיות מעוצבת מינקות בעקבות התנסויות שאינן מנותבות במודע ע”י ההורים. מהות התנסויות אלו ואיכותן מופנמות, מאורגנות, הופכות לחלק קבוע באישיות ומכתיבות את ההתנהגויות בעתיד. ההבדלים באישיותם של גברים ונשים נובעים בעיקר מהבדלים בהתנסויות מוקדמות ביחסי תלות עם ההורים. התנהגויות נבדלות של ההורים כלפי בנים ובנות בילדות מקבלות ביטוי ישיר באישיות הבוגרת. בעוד המרכיבים החשובים בהגדרת הזהות הגברית המקבלים עידוד מההורים הם טיפוח העצמיות והעצמאות, אישיותן של בנות ודפוסי יחסיהן עם הזולת מוגדרים באמצעות הזולת. נשים נתפסות כאחראיות לגידול הילדים, וארגון לא סימטרי זה בהורות הוא המקור להתנסויות הנבדלות.

התפתחות פרה-אדיפלית: עד גיל 3, תלות במטפל. לרוב האם. מאופיין בהזדהות עם האם, חוסר יכולת להפריד בינה לבינם, דפוס התיחסות אורלי לסביבה, תלות במאכיל אותם, תלות והתנתקות הם מוקד הקשר עם הפרט. האם מתנסה בהזדהות כפולה: עם אמה באמצעות הזדהותה עם ילדה. דרך האימהות היא משחזרת זיכרונות מוקדמים, וכך מידת הזדהותה עם הבת גבוהה מזו עם הבן. היא רואה בבת שלוחה של עצמה, נותנת לה פחות עצמאות. בנים מקבלים עידוד להתפתחות ייחודית ושונה והיתר להתנהגות שונה ונפרדת.

השלב האדיפלי: בו הזהות המינית מאיצה התפתחותה. מתחילה ההבחנה הקיצונית בין המינים שמקורה בתהליכים פסיכו’ נבדלים.

התפתחות הזהות המינית הגברית: האב והגברים תופסים מקום מרכזי בעולם יחסי האובייקט של הילד, במקום ההזדהות המוקדמת עם האם.

הזדהות בעמדה: גברים מרוחקים מהילד ולא נותר לו אלא להזדהות עם דמיונותיו, דימוייו ותפיסותיו באשר לתפקיד הגברי. ההזדהות מבוססת על עמדות כלפי התפקיד הגברי ולא על התנסויות ישירות עם האב. בשל אי-זמינות התפקיד הגברי, נוטה הילד להגדיר תפקיד זה במונחים של שלילת המוכר לו “התפקיד הנשי”: היבט פנימי: הבן דוחה את האם, מכחיש את התלות בה ואת ההזדהות עמה. היבט חיצוני: מפחית מערכם של כל הדברים ה”נשיים”.

התפתחות הזהות המינית הנשית:

מרכיבי הזהות והתפקיד הנשיים זמינים וניתן לצפות באם ובנשים אחרות ולחוות יחסים ממשיים איתה. התפתחות הבת רציפה ומושפעת מקשרים ראשוניים ומתמשכים ומקורה בהזדהות ובמשיכה פרה-אדיפלית לאם. ההתפתחות נובעת ישירות מטיב היחסים עם האם. חוסר הרציפות היחיד בהתפתחות הזהות הנשית מקורו בעובדה שעליה להעביר את מושא המין הראשוני שלה מן האם ונשים אחרות אל האב וגברים אחרים. היחסים עם בנות אחרות גם לאחר שלב זה משקפים את השימור של יחס לאם שהופנם בתקופה הפרה-אדיפלית.

דורותי דינרסטיין:

כמו צ’ודורואו, גרסה כי לאימהות השפעה מכרעת על איפיוניהם של שני המינים. וכי האימהות תורמת לשימור הסטטוס-קוו בחברה באשר לחלוקת התפקידים המיניים ולמעמדן הנחות של הנשים. היא הסיקה כי ההבדלים בין המינים, נגרמים ע”י התנסויות נבדלות שלבנים ובנות במשפחה הגרעינית בינקות ובילדות. החוויה הראשונה והחזקה שהם חווים היא האם. בחברה שלנו יש לה אחריות בלעדית כמעט על גידול הילדים. לדומיננטיות שלה השפעות על הבדלים אלו. לשני המינים יש רצון לשחזר את החוויה הראשונית הזו גם במסגרת יחסיהם האינטימיים. אצל הגברים רצון זה מוביל לחיפוש קרבה ואינטימיות במסגרת יחסי מין ומוליד העזה מינית גדולה מזו של האישה. אצל נשים שחזור הקשר עם האם אינו מותנה בקשר מיני. מין מזוהה אצלן עם קרבה רגשית ויש להן פחות עניין במין מנותק מרגש. עניין זה נתמך גם באחריותן לגידול ילדים הכרוכה בקשרים רגשיים. הדומים להתנסויות עם האם ומשחזרים אותן. הפחתה מערכן של האמהות ונשים היא תגובה הגנתית של בנים ובנות כנגד עוצמתה. הבנים חייבים לדחות את הצד הנשי בהם ע”מ לפתח זהות עצמית גברית. פחד מהאם ותלות בה האופיניים ליחסי אמהות-ילדים בגיל צעיר, מובילים בנים להגדיר את עצמם כשונים ממנה ולהפחית את ערכה בעינהם. ההזדהות עם האב ועם גברים אחרים תומכת בהיתנתקות הרגשית מהאם. בנות לא צריכות להתאמץ כדי להגדיר את עצמן כשונות ממנה למרות שמתנסות בכוחה ובתלות בה. המשולש האדיפלי, מציע לבת מוצא הרגשותיה החצויים: עוינות ואהבה לאם. האב הופך להיות לאובייקט אהבתה והאם לאובייקט עמדותיה העויינות.

תיאוריות הלמידה החברתית:

רואה הזהות המינית תוצר של למידה ומדגישה את חשיבות הסביבה בהתפתחות התפקיד המיני. ילדים לומדים את זהותם המינית ואת תפקיד המין שלהם באמצעות למידה ישירה, (שבעקבותיה צפוי להם חיזוק) בעקבות התנהגות שונהה של מבוגרים כלפיהם, ותגמולים חיוביים ושליליים על התנהגותם וגם באמצעות למידה עקיפה- התבוננות באחרים וחיקוי.

אלברט בנדורה: קיימת פעילות גומלין בין: התנהגות, גורמי אישיות פנימיים (הנעה, רגש, הכרה) וגורמים סביבתיים. במהלך למידה באמצעות צפייה, נרכשים התנהגויות, עמדות או רגשות ודרכי פעולה. הזולת אותו מחקים הוא דגם/מודל. למידה זו היא לא רק לפעולות מוטוריות אלא גם למגוון עמדות, רגשות ודרכי פעולה. גם תפקידי המין נרכשים באמצעותה. הלמידה מתרחשת גם בהעדר חיזוק או עונש. היא מתרחשת בסיוע תהליכים ויכולות הכרתיים ובתיווכם, הילד מתפעל באופן הכרתי את מגוון הקשרים שבין הגורמים לתוצאותיהם. גם אם לא חווה תוצאות פעולה כלשהי, הוא יכול ללמוד מתצפיותיו על נסיון הזולת.

וולטר מישל: בני-אדם נבדלים זה מזה בגורמי אישיות שונים, עובדה המסבירה את המגוון העצום של ההתנהגויות האנושיות.הכישורים והיכולות הקוגנטיביים המשפיעים על חשיבתו של הפרט ועל הדרך שבה יבחר להפיק התנהגויות מבדילים בין בני-אדם. לבני-אדם ציפיות שונות, או סבירויות נלמדות שונות. מעריכים באופן שונה תוצאות ספציפיות. הם שונים בערך שהם מייחסים לתוצאות של התנהגות, ואלו משפיעים על מהות התנהגותם. תהליך רכישת הזהות המינית תחילתו בסיווג המין בלידה. מכאן מתחילה התייחסות נבדלת של ההורים. תהליך שבאמצעותו מעוצבות עמדות רגשיות והתנהגויות ההולמות את תפקיד המין בחברה הספציפית. הזדהות: תהליך במהלכו מאמץ לעצמו הצופה איפיונים, עמדות והתנהגויות של הזולת. גורמים כמו חום שמרעיף הדגם הכוח והשליטה שלו, הזמינות והמשאבים שהילד מייחס להם חשיבות ושהם באמצעותו, יכולים להגביר את הלמידה באמצעות צפייה. מאפיינים ספציפיים של דגם החיקוי מזרזים את תהליך ההזדהות ומסייעים לביצוע התנהגות החיקוי. רכישת התנהגויות ההולמות את תפקיד המין נעשית באמצעות הזדהות סלקטיבית/מובחנת . הפרט לומד באמצעות צפייה מגוון התנהגויות וביצוען תלוי במגוון נוסף של גורמים כמו ייחוס ערך “גברי”/”נשי”/”ניטראלי” לפעילות זו, גורמים המפחיתים או מגבירים את הסיכוי שאכן ינהג לפי ההתנהגות הנצפית.

דוד לין: סבר שמקורם של ההבדלים הוא חברתי וכי הם תוצאה ישירה של דרכי החינוך הנבדלות. כלומר תפקידי המינים נרכשים. שיער שבנים יותר מנשים יקפידו על תכתיבי התנהגות של בני מינם, ששני המינים ייחסו לנשיות פחות ערך הגבריות, שהזדהותם הראשונה של תינוקות היא עם האם. ושלילדה קל יותר לרכוש מאפיינים של בת מינה, אמה, לעומת הילד שעליו לרכוש מאפייני מינו, אביו. האמהות זמינות יותר ודגם האב הוא רק “תרשים”. התנהגויות “גבריות” של הבן ע”פ דגם סטריאוטיפי מקבלות תמיכה מהאם ומסוכני חיברות אחרים.

 

תיאוריות קוגנטיביות:

קולברג: גישתו מדגישה את אופן התפתחות המושגים הנוגעים להתנהגויות ולאירועים חברתיים הקשורים בתפקידי המין. תהליך רכישתם של הזהות המינית ותפקידי המין הוא חלק מתהליך של התפתחות קוגנטיבית. רכישת הזהות המינית היא המובילה ללמידת ההתנהגויות ההולמות אותה. היא אינה תוצר של למידה זו. תפקידי המינים נרכשים כמו מיומנויות נלמדות אחרות.

שלב הסיווג העצמי- רכישת הזהות המינית: הילדים מגלים כי קיימים שני מינים בקרבם והם אחד מהם. הם מעצבים את המושג “גבר” ו”אישה” בעיקר ע”ס תפיסותיהם באשר להבדלים שרואים וביכולות הפיזיות, לבוש, תסרוקת. פעילויות וכד. זהות מינית עצמית אינה מתסבבת אלא רק כאשר רמת ההתפתחות ההכרתית של הילד מאפשרת לו לקבץ אובייקטים, התנהגויות ופרטים בסביבתו ע”פ מאפיינים בולטים. הסיווג אינו הפיך, בדומה לרכישת ההבנה לפיה אובייקטים אחרים הם יציבים וקבועים ועצמאיים.

שלב החיקוי: אימוץ התנהגויות ההולמות את המין: ברגע שהזהות המינית מתייצבת, הילד מפתח מע’ ערכים באמצעותה הוא שופט התנהגויות, עמדות של הסובבים אותו. הוא מייחס ערכים חיוביים להתנהגויות לאנשים ולעמדות שהם עקביים עם הסיווג. ברשותו סכימות קוגנטיביות ( מבנים קוגנטיביים הפועלים כקובץ מידע מאורגן ומאוחסן בזיכרון) ל”גבר” ול”אישה”. לאחר שנוצרו, הוא מסיגל לקלוט מידע חדש, לפרשו ולארגנו ולנבא את התנהגות הזולת ולתכנן את התנהגותו הוא. הוא מחקה התנהגויות ההולמות את מינו ונמנע מאחרות. הוא יכול לבחור התנהגות רק ע”ס הידיעה כי היא הולמת את מינו.

שלב ההזדהות: בשל המע’ הערכית והתנהגויות החיקוי של הילד הוא מפתח התקשרות – הזדהות- עם ההורה בן מינו. זו מובילה לחיקוי נוסף ולהמשך התפתחות הבניית תפקיד המין. תחילתה של ההזדהות אצל בנים, היא בהניעה להיות מעורים בפעילות מוחשית גברית-סטריאוטיפית. בהן אינו מפקפק ביכולתם של גברים והוא מסווג את עצמו באותה קטיגוריה ונתמך ע”י אביו וסביבתו. ההזדהות או ההתנהגות עפ”י דגם חיקוי אינן יוצרות כשהן לעצמן את ההתנהגות ההולמת את תפקידי המין. איכות היחסים עם ההורה ובעיקר עם האב, משפיעה עליה.

ג’ין בלוק: הגדרת תפקיד המין מייצגת בכל שלב במהלך החיים שילוב שונה בין תפיסותיו באשר לכוחות ביולוגיים ולכוחות תרבותיים. תפיסה משולבת זו, משתנה עם הזמן בשל השינויים החלים ברמת ההבנה הקוגנטיבית של האדם ורמת התפתחות אישיותו. שלבים ברכישת הזהות המינית: 1. השלב הטרום חברתי: מצטמצמת פעילותו הקוגנטיבית לפעולות הבחנה בין גופו הוא לבין הסובב אותו. קשריו עם הסביבה מוגבלים, והמושגים “בן/בת” מסובכים מכדי שיהיו רלוונטיים. 2. השלב האימפולסיבי: פעילות קוגנטיבית נסבה סביב דחפיו ותחושותיו הפיזיים, התוקפניים והמיניים. מתחיל לפתח רעיונות והבנות פרמיטיביים לגבי מושג תפקיד המין ולהשתמש באופן מובחן ב”בן/בת”. מתפתחת גם הזהות המינית. 3. שלב ההגנה העצמית: בדיקת גבולות אסור/מותר, התרחבות העצמי כרוכה בתחבולות ובהתגוננות עצמית מפני תגובות הסביבה. 4. שלב הקונפורמיות: מתחילה להתפתח מודעות לחוקים ולמגבלות חיצוניים. הסטריאוטיפים המיניים ודפוסי ההתנהגות הטיפוסיים מתחילים להתבסס. הפעילות לגבי תפקידי המין נסבה סביב הופעה חיצונית.החברה נוטה לעודד איפוק רגשי אצל בנים וביטויים של תוקפנות אצל בנות. 5. שלב המצפוניות: הילד מפנים חוקים חברתיים חיצוניים שאי-ציות להם מלווה באשמה. הפעילות הקוגנטיבית מתמקדת בהשוואת המאפיינים העצמיים כבן מין זה או אחר, כנגד ערכים ונורמות שהופנמו כבר. היכולת להסתכל פנימה ולהשוות בין תפיסות וערכים אישיים לבין אמות מידה מופשטות שהופנמו כבר, הנורמות של החברה. הצעיר מודע לשני כוחות מנוגדים: פעולה (מייצגת את האיכויות באישיות שעניינן התמקדות בהתפתחות אישית עצמית. היא מייצגת איפיונים הנתפסים ע”פ סטריאוטיפים של החברה ל”גבריים”) ושיתוף (המייצג את האיכויות המקבלות ביטוי באינטימיות, הדדיות, פתיחות וכד’. מייצג איפיונים של ה”כוח הנשי”). 6. שלב האוטונומיה: מאופיין בחתירה לאוטונומיה ולעצמאות אישית. קיימת הבחנה ברורה בין תפקידי המינים. הפרט מודע לאספקטים השונים של הגבריות והנשיות שבו ולקונפליקט הפוטנציאלי בינהם. לניגוד בין שיתוף לפעולה. מחפש דרכים להתמודד עם תחושות פנימיות מנוגדות ולנתב לעצמו את דרכו העצמאית והייחודית. 7. המיזוג: האדם מגיע לאיזון פנימי בין אופני הפעולה לאופני השיתוף שבו. מוצא שילוב בין ההיבטים הגבריים שבו לנשיים הגדרה עצמית אנדרוגנית.

גישת הקונסטרוקציוניזם החברתי:

בני-אדם מבנים את תפיסותיהם באופן פעיל, התרבות בה חיים משמשת אותם לצורך זה. האופן שבו תרבות מסוימת חווה את העולם, אינו האופן היחידי שבו היחיד יכול לחוות אותו. הבנת היחיד את העולם אינה משקפת מציאות מוחלטת הנחווית ע,י כל בני האדם. השקפות שונות של העולם מביאות להתנסויות שונות שהן “מציאותיות” במידה שווה לאנשים המאמינים בהן. הבנתו של היחיד את העולם הנה תוצר חברתי. ההבנה היא תוצאת הפעילות של קב’ אנשים המשתפים בינהם פעולה ומחליטים מה מרכיב את המציאות. הגישה טוענת כי בני אדם אינם כלי קיבול פסיבי לסדרת אירועים והם משתתפים באופן פעיל ביצירת התפיסות שלהם את הסובב אותם ובכך “מבנים” את השקפתם על העולם.

סטריאוטיפים מיניים:

תבניות חשיבה שגורות, נוקשות, וכוללניות המייחסות לגבר או לאישה, איפייונים, תכונות אישיות והתנהגויות “טיפוסיות” בשל מינם הביולוגי, מבלי לבחון אותם מול המציאות.

גישת הסכימות הקוגנטיביות-חברתיות: הסטריאוטיפים הם סוג ספציפי של תבניות ידע המכוונות את אופן עיבוד המידע החברתי של הפרט . המידע שבידנו מסווג לסכמות חברתיות שונות המפרטות את מגוון הציפיות הכלליות שלנו ממאפיניהם של בני קב’ חברתיות מוגדרות. באופן זה יש לכולנו גם מידע והערכות באשר לאיפיונים ולהתנהגויות הטיפוסים של הגברים והנשים. סכמות אלו מכונות סכמות מגדר דרכן מסנן הפרט מידע לא רק באשר לעצמו אלא גם באשר לזולת. סכמת מגדר היא מסגרת קוגנטיבית המשקפת את האמונות החברתיות בנושא גברים ונשים מדריכה ומארגנת את הדרך שבה הפרט מעבד ומארגן מידע חדש ביחס למינים. היא מסייעת לחזות מראש את התנהגותם של נשים וגברים. ע”פ הגישה, אנשים שיש להם סכמות מגדר מפותחות וחזקות נוטים באופן ספונטאני לארגן את המידע במוחם סביב מושגים הקשורים במין הביולוגי ובתפקידי המין יותר משעושים זאת אנשים שאינם מסווגים מינים –אנדרוגנים. הם יזכרו יותר מאחרים פרטים רלוונטיים למינם של אנשים ויקבלו באופן ספונטאני, החלטות הכרוכות ביישום תכונות והתנהגויות הקשורות במושגים “גבריות/נשיות”. סכמה חברתית יכולה לגרום להערכות בלתי מדויקות ולטעויות על-אף שהיא מייעלת את תהליך עיבוד המידע. העובדה שסטריאוטיפים מבוססים על מידע חלקי ואינם מושא להערכה מחודשת, היא הסיבה שהם נתפסים כשליליים.

גישת התפקידים החברתיים: טוענת כי סטר. מיניים נובעים מהתפקידים החברתיים השונים. העובדה שלפיה נשים וגברים עוסקים בד”כ בתחומים שונים היא הגורמת ליצירת הנחות על תכונות וכישורים טבועים מלידה כביכול. חלוקת העבודה בין המינים גורמת ליצירת ציפיות שונות מנשים ומגברים (סטר.). והיות שהם למעשה עוסקים בפעילויות שונות הם מפתחים מיומנויות שונות ועמדות שונות. ההבדלים בכישורים ה”מסווגים מינית” על האמונות והסטר. המיניים המתלווים אליהם, יוצרים את ההבדלים בהתנהגות החברתית בכיוון סטר. במהלך בגרותם בנים ובנות מקבלים עידוו ללמוד תפקידים והתנהגויות סטר.-מיניות, ולאחר שלמדו אותם הם מבצעים אותם בתכיפות רבה יותר וביכולת רבה יותר. (גישת הריבוד החברתי: לפיה תפקידי המין הם תפקידי סטטוס, גבר-שולט, אישה-נחותה. גבר ימונה לתפקידים דומיננטיים, אישה לתפקידים כפופים).

חלוקת העבודה בין המינים: בבסיס הסטר. המיניים עומדת חלוקת עבודה שונה לשני המינים, הנובעת מהבדלים ביולוגיים ביניהם. החברה מעודדת ומטפחת התנהגויות ומאפיינים פסיכו’, מתאימים לכל אחד מהמינים, כדי שייטיב לבצע את התפקידים שיועדו לו. באופן זה מתפתחת מע’ אמונות הנוגעות לטבעם של גברים ונשים כלומר סטר. מיניים המועברים לדור הצעיר בתהליכי החיברות. העובדה שנשים יולדות, משמשת גורם מרכזי: אישה יולדת ובאופן טבעי לוקחת אחריות על גידול הילד מטעמי יעילות, כי היא ממילא בבית, ולא יכולה להתרחק פיזית, וכך היא כבר עושה גם עבודות בית. הסבר זה הגיוני מבחינת הישרדות הקב’, וגברים יכולים להיות יותר חשופים לסכנות, והחברה יכולה להרשות לעצמה לאבד את מרבית הגברים אך לא את הנשים.

קב’ פנים וקב’ חוץ: קב’ פנים הן הקב’ שהפרט משתייך אליהן, וקב’ חוץ, הן הקב’ שאינו משתייך אליהן. בני אדם נוטים לתפוס את קב’ החוץ באופן הומוגני מזה של קב’ הפנים. כלומר הם נוטים לתפוס את במי המין השני כדומים זה לזה וכהומוגניים יותר מבני מינם, בהם הם מבחינים במגוון רחב יותר של תכונות.

תפיסות סטריאוטיפיות של ילדים ומבוגרים: בגיל 4 יודעים בילדים מה מצפים מהם, ומגבילים את עצמם לפעילויות הנתפסות בעיניהם כמתאימות לסטר. המיני. (בנים: קולניים, שובבים, מלוכלכים, מבלים בחוץ, לא בוכים…בנות: שיהיו בבית, ישחקו עם בובות, שקטות, עדינות, נקיות…)אצל מבוגרים נמצאה הסכמה בלא קשר לגיל, מין, דת, רמת חינוך, מצב משפחתי, באשר לטבעם של סטר. מיניים ובאשל לערכים המיוחסים להם. (תכונות ביצוע/כושר- גבריות, תכונות חום/הבעה- נשיות). באופן כללי גברים נתפסים כבעלי יכולת ביצוע טובה מזו של נשים והנשים כבעלות יכולת להביע רגש וחמימות יותר מגברים.

דיוק בהערכות הסטר. של בני המין השני: נשים תופסות את עצמן כמי שהשיגו איזון בין הישגיות לבין משפחתיות. והן נוהגות כמו שהיו רוצות. נשים סבורות שגברים היו מעדיפים בנות זוג שתחושת המחויבות שלהן באימהות וכבנות זוג, דוחקת את תחושותיהן וצרכיהן להתפתח ולהתקדם. הנשים העריכו שהאישה האידיאלית בעיני הגברים, היא שמרנית יותר מכפי שנתפסה בעיני הגברים עצמם. גברים ונשים יחד שוגים בהערכת תפיסות בני המין השני, ואין הם מעריכים נכונה את הציפיות שיש לבני המין השני מהם. תפיסות הגברים את עמדות הנשים, פחות מדוייקות מתפיסות הנשים את עמדות הגברים.

יציבות הסטר. לאורך זמן: הסטר. אינם יציבים והם מגיבים אם כי באיטיות על שינויים בתרבות. תת-סטר. מובחנים שהתפתחו לאישה: עקרת בית, בעלת מקצוע(עצמאית, שאפתנית, בטוחה בעצמה, אשת קריירה), “השפנפנה”- האישה כאובייקט מיני. תת-סטר. מובחנים לגבר: סטטוס(צורך להצליח ולרכוש הערכת אחרים), קשיחות(כוח, כושר לסמוך על עצמך), אנטי-נשיות(הימנעות מפעילות הנתפסת נשית ע”פ סטר.). הגבר ה”שמרני” נתפס כמיומן מבחינה מינית. “הגבר המשוחרר” יש לו תכונות נשיות סטר. כעדינות ורגישות. עדין שני מאפייני הביצוע מאפיינים את הסטר. הגברי, ומאפייני הרגש, את הסטר. הנשי.

הרצייה החברתית של המאפיינים הסטר.: רבות מהתכונות ה”גבריות”, נחשבו רצויות מהתכונות ה”נשיות” בעיני הגברים והנשים כאחד. חסרונות שמקורם בתפקיד סטר. של מין אחד, הוגדרו כיתרונות שמקורם בתפקיד הסטר. של המין השני. ישנה הסכמה על מהותם של יתרונות רצויים וכי יתרונות אלו אינם בהכרח קשורים למין. יתרונות התפקיד הגברי כפי שנתפסים בעיני הנשים, מרובים מיתרונות התפקיד הנשי כפי שנתפסים בעיני הגברים. בדומה, חסרונות התפקיד הנשי כפי שנתפסים בעיני הנשים, מרובים מחסרונות התפקיד הגברי כפי שנתפסים בעיני הגברים. הערך החברתי הרב יותר מיוחס לתפקיד בגברי.

סולמות “גבריות” ו”נשיות“: שתי דרכים: הנבדק מקבל רשימת תכונות ועליו לסווג אותן לפי נשיות/גבריות, כלומר הוא מתבקש להפיק עמדות סטר. שגורות המדגישות את ההבדלים בין המינים. או על הנבדק לתאר בעצמו תכונות שלדעתו הן נשיות/גבריות, התגובות החופשיות היו במידה רבה פחות סטר. אם נניח כי מרבית התכונות האנושיות מתפלגות באוכ’ הגברים ובאוכ’ הנשים באופן נורמלי, ואם כל אחד מאיתנו מאופיין במידה זו או אחרת בכל אחת מהתכונות הרי שאי-אפשר לאפיין גברים ונשים בתכונות נפרדות ושונות. במציאות ההבדלים בין המינים אינם גדולים כפי שנתקבלו במחקרים השונים, שנבדקו בהם סטר. מיניים, כלומר תכונות המבדילות בין המינים, או מייחדות אותם.

הסולמות של בם: הציעה לראות בגבריות/נשיות, ממדים נפרדים ועצמאים ולא שני קצותיו של ממד דו-קוטבי. לדעתה כל אדם מאופיין בתכונות נשיות ובתכונות גבריות. 4 טיפוסים משיטת המדידה שהציעה:

אנדרוגני: ציוניו על סולם “פעילות –ביצוע”/סולם ה”גבריות” ועל סולם “טיפול-אקספרסיביות” סולם “נשיות”, כאחד גבוהים, מסווג מינית גברי: ציוניו על סולם ה”גבריות” גבוהים ועל סולם ה”נשיות” נמוכים.מסווג מינית נשי: ציוניו בסולם ה”נשיות” גבוהים ובסולם ה”גבריות” נמוכים. בלתי מובחן: ציוניו על שני הסולמות נמוכים. אנדרוגניות היא מידת הגמישות הפסיכו’ של האדם באשר להתנהגויות סטר. מיניות. הקשר בין סטר. למציאות: ההבדלים העולים מהמחקרים לא תאמו את הדיווחים האישיים של הנבדקים במחקרים. ההבדלים במציאות קטנים במידה רבה מההבדלים כפי שמצטיירים מהסטר. המיניים המקובלים ולכל היותר ניתן לראות בהם הגזמות של משהו שיש בו גרעין אמת.

רווחה נפשית:

מודל ההתאמה: הסתגלותו הטובה של הפרט תתחזק ככל שיציית יותר לתפקיד מינו ולתכתיביו. אדם שלא יעשה כן ייתפס בחברה כחריג ויעורר שאלות באשר לזהותו המינית. הסתגלות טובה, ועמה רווחה נפשית, פירושה התאמה או הלימה בין הפרט לבין תפקיד המין שהחברה העניקה לו (תפיסות, בעמדות, בהתנהגות). ככל שציוניו של אדם על סולם ה”נשיות” גבוהים יותר, גבוהה מידת החרדה ונמוכה מידת ההערכה העצמית שלו. סיווג מיני שמרני לא נמצא קשור להסתגלות. התנהגות קונפורמית עם תפקיד המין הנשי מזיקה לרווחה הנפשית של האישה או שאינה תורמת לה כלל. הדבר תלוי בציפיות שלה מעצמה בכל מה שקשור לקונפורמיות. אישה שתפקיד המין שלה ברור לה והיא מצייתת לו תרגיש פחות לחץ. כי יש אצלה עקביות בין הציפייה העצמית מתפקיד המין לבין ההתנהגות למעשה. ההלימה בין העמדות להתנהגות ולא העמדות בלבד, או הסיווג המיני שהוא לעצמו, היא החשובה. לשני המינים חשוב להשיג סיפוק בעבודה, בחיי המשפחה, ותחושה של יכולת אישית, אך תהליך החברות של גברים מדגיש את השגת 3 המטרות ושל הנשים מדגיש את השגת הסיפוק בנישואין ובמשפחה. לכן נשים עלולות להרגיש חוסר סיפוק אם לא השיגו את 3 המטרות ולחוות עוד לחץ. מודל הגבריות: הקשר בין ההסתגלות לסיווג המיני גברי הנו עקבי וחיובי ביותר, מאשר הקשר בין הסתגלות לבין הסיווג המיני הנשי. נמצא מתאם גבוה בין תפקוד פסיכו’ יעיל לבין תכונות ביצוע (גבריות). תכונות ביצוע קשורות בהערכה עצמית גבוהה. תכונות ביצוע חזקות במיוחד כשהן משולבות בתמיכה חברתית, יש בהן משום בלם לחץ. המודל לא טוען כי גברים בעלי הסתגלות טובה יותר מנשים, אלא שתכונות ביצוע “גבריות” נמצאו במתאם חיובי עם הסתגלות טובה.

מודל האנדרוגניות: תכונות אישיות ביצועיות הן גורם חשוב ברווחה הנפשית שלנו. השילוב בין מאפייני הבעה וביצוע תורם לנשים יותר מאשר לגברים, שכן החברה נוטה להעריך תכונות ביצוע (של נשים אנדרוגניות), יותר מאשר תכונות הבעה (של גברים אנדרוגניים). סיווג מיני בלתי מובחן נמצא קשור בהסתגלות נמוכה וסיווג מיני נשי נמצא בין שתי הקב’.

 

הפרעות נפשיות:

דיכאון: הקשר בין תפקידי המין לדיכאון: נשים רבות מייחסות לאהבה ערך מוגזם בגלל תחושת הדחייה שחוו מהאב. הערכת יתר זו מובילה אותן לחיפוש אחר אישור עצמי באמצעות יחסים אינטימיים. ולכעס מופנים כלפי כל אלה המתחרות עמן על אהוביהן. פיתוח יחסים בין אישיים הינו מרכיב מרכזי בתפקידה של האישה בחברה. העיניין הרב שהיא מגלה ביחסים בין אישיים חושף אותה יותר מגברים לייאוש ודיכאון. כשיחסי אהבה מסתיימים, היא מאבדת את ההגדרה העצמית שלה. גישת תפקידי המין מעלה גם את הקונפליקט/ הציפיות הסותרות מאישה הנכנסת לעולם העבודה: מצפים ממנה להיות פסיבית לא אנוכית ותורמת בהתאם לתפקיד המין הנשי שלה, אך מצפים ממנה להיות תקיפה עצמאית ותובענית אם רצונה להשיג הישגים בעבודתה. אול מקשות על חייה. השכיחות הגבוהה של דיכאון בקרב נשים, נובעת מקונפליקט תפקידי.

חוסר אונים נרכש: מוגדר כמערכת ליקויים קוגניטיביים ורגשיים וליקויים בהניעה המתרחשים כשהפרט חווה אירועים שליליים שאין לו ע”פ תחושתו שליטה עליהם. סוגים מסוימים של דיכאון נובעים מאותה תחושה. ע”פ גישת הייחוס הסיבתי, אנשים הנוטים להסביר אירועים שליליים בחייהם בסיבות המשפיעות על תחומים רבים בחייהם(גלובאליות), במקום בסיבות המשפיעות רק על תחום אחד (ספציפיות), יצפו לחוסר אונים בתחומים רבים בחייהם. אלה המסבירים אירועים שליליים בסיבות לא יציבות ולא בסיבות ארעיות, גם הם יצפו לחוסר אונים בעתיד. והמאשימים את עצמם במקום את זולתם יחוו אבדן של הערכה עצמית. אלו הנוטים לתלות אירועים שליליים בחייהם בסיבות פנימיות , יציבות וגלובאליות (ומנגד יתלו אירועים חיוביים בסיבות חיצוניות, ארעיות וספציפיות), מועדים ללקות בדיכאון יותר מאלה הנוהגים ההפך. נשים מקבלות חינוך “לחוסר אונים” יותר מגברים. אחת ההתנהגויות הבולטות בעקביותה, הייתה תשומת הלב שייחדו ההורים לפעילות בניהם ובנותיהן. הם גינו, או שיבחו את התנהגויות השליליות והחיוביות של הבנים, והתעלמו מהתנהגויות הבנות. כך גם מורים בכיתות. כלומר לבנות יש הזדמנויות רבות יותר ללמוד כי התגובות שלהן אינן גוררות בעקבותיהן תוצאות.

לוסקי
לוסקי
ד"ר דני לוסקי PhD - יוצר ומפתח שיטת לוסקי. מפתח מבחני איטליגנציה i32. ראש מכללת לוסקי. יו"ר הלשכה למקצועות בריאות משלימים, מנטור של מנהלי עסקים בכירים במשק. מטפל בשיטת לוסקי - רפואה משולבת - טיפול במחלות וכאב, טיפול זוגי, טיפול משפחתי, טיפול בחרדות, טיפול בדיכאון, טיפול בהפרעות אכילה. ד"ר לוסקי כתב 14 ספרים בנושאי חינוך, זוגיות, בריאות וסודות ההצלחה. 054-4497799