קיצור תולדות האינטליגנציות
קיצור תולדות האינטליגנציות
התיאוריות על האינטליגנציות מסבירות כיצד אנו יוצרים את הבנתנו לגבי העולם בו אנו חיים, כיצד אנו משנים עמדות ואמונות, וכיצד אנו קובעים יעדים ומבצעים אותם. הצלחת התהליך מחייב הפעלה של כל הרבדים באישיותו של אדם – גישה הוליסטית, ולמעשה הפעלה של אינטליגנציות רבות, מכאן תרומת חקר האינטליגנציות להבנת הגישה ההוליסטית, שהיא לב הרפואה המשולבת.
הפסיכולוג הצרפתי בינה התייחס אל האינטליגנציה כאל יכולת שכלית שניתן לכמת אותה למדד נבונות מספרי, הקרוי מנת משכל – (IQ-Intelligence Quotient). בינה הרכיב עץ של יחידות גיל משכל, בהניחו שהמשכל משתנה עם הגיל. לפיכך, מנת משכל (IQ) מוגדרת כיחס שבין היכולת האישית של הנבחן לבין היכולת של בני גילו. מבחן ה-IQ פותח לראשונה על ידי בינה וסימון, בשנת 1916, ונועד למיין תלמידים לבתי ספר רגילים ומיוחדים. על בסיסו נהוגים עדיין מבחני אינטליגנציה אלו בעולם המערבי, לצורכי מיון תלמידים וחיזוי הצלחתם בלימודים. מבחן ה-IQ מודד את הכשרים הנדרשים להצלחה בלימודים בבית ספר קונבנציונאלי כמו: הבנה ויכולת מילולית, יכולת לוגית מתמטית וזכירת מילים ומספרים. על פי בינה וסימון קיימים שלושה קריטריונים לפעולת החשיבה: חשיבה בכיוון מוגדר, כושר הסתגלות בעזרת פתרונות ארעיים והכושר לברור, לשפוט נכון ולבקר כל הנחה או פתרון (גארדנר 1996).
השימוש הנרחב במבחני ה- IQ במשך השנים עורר ביקורת שהתייחסה לשאלה האם אינטליגנציה היא כושר אחד, שניתן למדידה כמותית, או שהיא מהווה מכלול של כשרים. טענת המבקרים הייתה שהגדרת האינטליגנציה היא צרת מימדים, בודקת כשרים לוגיים-מתמטיים ומילוליים בלבד. גישה זו היא אנטי תזה לגישה ההוליסטית, גישה זו מתייחסת רק לחלק אחד של הרובד השכלי ואינה רואה את האדם השלם (ארבעה רבדים).
בשנת 1710 טען ג’מביסטה ויקו – כפי שהאמת האלוהית היא מה שהאלוהים לומד בתהליך יצירתה וצירופה. גם האמת האנושית היא מה שהאדם לומד כאשר הוא בונה אותה ומעצב אותה על ידי מעשיו. לכן – מדע scientia)) הוא הידע (cognito) של המקורות, של הדרכים ושל הצורה שבהם הדברים נוצרים. לפי ויקו, הדרך היחידה לדעת משהו הוא ליצור אותו, ורק אז אפשר להכיר את כל הרכיבים שצורפו בו יחדיו. ויקו השתמש במילה operation (פעולה), מכאן שהידע לפי ויקו הוא מודעות לפעולות היוצרות את עולם העשייה, ועולם העשייה (הפעלה) הוא מוצר שבונה את האינטליגנציה. פיאג’ה (1977) גורס כי הפעלה של ישות קוגניטיבית, היא המארגנת את עולם ההתנסות על ידי ארגון עצמה. וקסלר (1944) טוען כי אינטליגנציה היא כושר, המתגלה באמצעות אתגרים המוצבים בפני הפרט ועל פי המשאבים שברשותו, ואילו תורנדייק (1921) גורס כי אינטליגנציה היא היכולת להשיב תשובות נכונות. ה”אינטליגנציה הרגשית” של גולמן (Goleman 1995) פותחה כדי לענות על הצורך של מציאת מדד שונה לכימות יכולת האדם, ולהבנת התנהגותו או השתלשלות חייו. האינטליגנציה הרגשית לוקחת שני מושגים ללא מתאם ביניהם, אינטליגנציה ורגש, ויוצרת הגדרה חדשה למושג שמסביר טוב יותר מצב חברתי, ארגוני וניהולי בעולם ההולך ונעשה יותר ויותר מורכב. שטרנברגTheory 1985) Sternberg) באמצעות תיאורית “האינטליגנציה התלת קשתית” גורס כי יש לבחון את האינטליגנציה בשלושה מימדים וביחסים שביניהם:
א. עולם החשיבה הפנימי של האדם הכולל את מרכיבי רכישת הידע, עיבוד הידע ומרכיבי המטה-קוגניציה העוסקים בתכנון וויסות מרכיבי רכישת הידע וארגונו.
ב. החשיבה במגע עם העולם החיצוני של האדם הכוללת את יכולותיו להסתגל לסביבה, לשנותה או להחליפה בסביבה אחרת.
ג. החשיבה וקשת הניסיון של האדם, כלומר, יכולותיו להתמודד עם מצבים חדשים ולהפוך את הכישורים שפיתח במהלך התמודדויות אלו לחלק אוטומטי מרפרטואר הפעולה שלו. ספרו “אינטליגנציה מצליחה” של שטרנברג (1997Sternberg ) נחשב לפריצת דרך של העשור האחרון בבניית תיאוריה חדשה המגדירה את האינטליגנציה האנושית. עיקר גישתו של פרופ’ שטרנברג מבוססת על התורה הטריארכית (משולשת) של האינטליגנציה, המושתתת על שלושה יסודות: היסוד האנליטי, היסוד היצירתי והיסוד הפרקטי. לפי שטרנברג, אינטליגנציה מצליחה היא זו היכולה לעזור לפרט לבנות את עצמו לאור שלושת הרכיבים הללו, ומערכת חינוך איכותית היא זו שצריכה לאפשר ולעודד בנייה כזאת. גישתו של שטרנברג לבדיקת מהותה של האינטליגנציה מובעת בעיקר במונחים של ההקשר שבו היא מתרחשת. הוא הציע מסגרת הקשרית להבנת האינטליגנציה. רוב המחקרים, עוד משנות השבעים והשמונים של המאה העשרים, עסקו באינטליגנציה בקשר לעולמו הפנימי של הפרט. מחקרים אלה סיפקו אמצעי להבנת האינטליגנציה במונחים של התהליכים והמבנים הקוגניטיביים התורמים לה, אך הם לא תרמו דבר לגבי הקשר שבין האינטליגנציה ובין העולם החיצוני של הפרט. אם אנו תופסים את האינטליגנציה, לפחות בחלקה, כהתנהגות מסתגלת בסביבה של העולם הממשי, אומר שטרנברג, כי אז לא ניתן להבין במלואה את טיבה של האינטליגנציה מבלי להבין כיצד העולם הממשי מעצב את מה שמהווה התנהגות אינטליגנטית בהקשר חברתי ותרבותי נתון (1997Sternberg ).
תיאורית האינטליגנציות המרובות
תיאורית האינטליגנציות המרובות של הפסיכולוג, נוירולוג, הווארד גארדנר (1996), חוללה מהפכה בתפיסת האינטליגנציה. היא הביאה ראיות לכך שהאינטליגנציה האנושית אינה מדד שכלי אחד, אלא צירוף של אינטליגנציות. לכל מאפייני האינטליגנציה יש מיקום מובחן במוח, והמנגנונים הייחודים של עיבוד מידע והבעתו משפיעים על הבנתנו את היכולת האנושית לחיות ולתפקד בעולם.
פרופ’ הווארד גארדנר הטיל ספק בתקפותה של מדידת ה-IQ, בהדגישו את השונות המאפיינת את היכולות האנושיות, ובכך הרחיב את שדה הראייה של הפוטנציאל האנושי אל מעבר לגבולות של ה-IQ. לפי גארדנר, אינטליגנציה היא יכולת של אדם לפתור בעיות. פתרון הבעיה צריך להוביל לתוצרים הניתנים להערכה ומדידה (גארדנר 1996). גארדנר הציע לבחון כיצד אנשים מתמודדים עם מצבי חיים שונים בהדגישו את רב-ממדיותה של האינטליגנציה האנושית, שבאה לידי ביטוי ברבדים רבים במערכת גוף נפש, כמכלול של עשר אינטליגנציות או יכולות אנושיות מובחנות. אינטליגנציות אלו שונות זו מזו ויכולות לחבור יחדיו בתפקוד היומיומי. גארדנר התבסס על ההיבט הנוירופסיולוגי. לתינוק שבא לעולם יש מערכת סבוכה ומורכבת של מערכת עצבים המורכבת מנוירונים. נוירונים אלה ממתינים לאריגתם המשותפת ולחיבורם לכלל מערך פעיל של פעולות חשיבה. הקשר האקטיבי בין הנוירונים הוא שמקנה למערכת את תכונותיה, משמעותה ועיצובה. עיצוב המערכת קובע בסופו של דבר מיהו הפרט ואלו כישורים יהיו לו. אי פיתוח כישורים אלו פירושו ניוון פונקציונאלי של חלק מהמערכת העצבית. המחקרים הנוירופיסיולוגיים מראים, שעיקר הקשרים מתבצע דרך ההתנסות, ובעיקר בשלבים של הגיל הרך ובית הספר היסודי (גארדנר 1996).
מימדי האינטליגנציה שהוצעו על יד גארדנר הם: אינטליגנציה לשונית, אינטליגנציה לוגית-מתמטית, אינטליגנציה מרחבית, אינטליגנציה מוסיקלית, אינטליגנציה תנועתית, אינטליגנציה בין אישית, אינטליגנציה תוך אישית, אינטליגנציה נטורליסטית, אינטליגנציה מוסרית, ואינטליגנציה הישרדותית. כל אחת מאינטליגנציות אלו מופיעה אצל כל אדם, ב”מינון” כלשהו, כך שאנשים יכולים להיות אינטליגנטיים בתחומים כמו: מוסיקה, תנועה, יחסים בין-אישיים, ולאו דווקא בתחום הלשוני או הלוגי – מתמטי.
לכל אדם פרופיל אינטליגנציות ייחודי משלו, המעצב את אישיותו, את תפיסותיו והבנתו את העולם, ואת התנהגויותיו. פרופיל זה אמנם תורשתי מיסודו, ונטייתנו לאינטליגנציות מתגלות כבר בגיל צעיר, אולם המשך התפתחותן, או עיכוב התפתחותן, תלוי בגורמים סביבתיים, כגון: גישה למשאבים או למומחים שניתן להסתייע בהם, גורמים היסטוריים, תרבותיים, גיאוגרפיים, משפחתיים או נסיבתיים. לאור העובדה שלאינטליגנציות יש בסיס נוירו – ביולוגי, מכלול האינטליגנציות שלנו משתנה ללא הרף במהלך חיינו.
גארדנר טוען שניתן לשפר ולפתח כל אינטליגנציה בהשפעת הסביבה, באמצעות חשיפה, גירוי ואימון מתאימים, וכי יעילותן של האינטליגנציות תגבר ככל שתעלה רמת המוטיבציה לכך. לחילופין, התפתחותן של האינטליגנציות תעוכב בהיעדר חשיפה ואימון (גארדנר 1996).
היכולות האנושיות מתפתחות גם דרך הקשרים הנוירולוגיים וזרמי החשמל במוח. תאי המוח כמו האינטליגנציות, הן ישויות פיסיות שניתן לפתח באמצעים שונים והם מגיבים כמו ששרירים בגוף מגיבים לאימון ותרגול (גארדנר 1996). באמצעות תרגול ניתן לפתח את רשת העצבים והקשרים הנוירולוגיים במוח וכן בגוף כולו הנדרשים ללמידה, לניצול מיטבי ומאוזן של פוטנציאל 32 האינטליגנציות.
כותב המאמר: ד”ר דני לוסקי, יוצר ומפתח שיטת לוסקי.
