ריפוי דרך תהליכים
ריפוי דרך תהליכים
העובדה שכל משתתף נכנס לתהליך בלי מחשבה, בלי שיפוט, בלי הכנה מדוקדקת מה “אני הולך לעשות”, “איך זה ייראה בעיני אחרים”, מה יהיה אם אכשל”?, דווקא מהמקום הזה, זה היה אפשרי. היכולת להאמין בעצמי ובתהליך היא שאפשרה לתהליך להתרחש בדרך מופלאה.
רק מהמקום הזה נוכחתי בעוצמת היצירתיות ובכוח הריפוי שהאמנות מעניקה.
ריפוי דרך אמנות ויצירתיות היא דרך פשוטה כל כך וזמינה כל כך שזה מופלא בעיני. ראיתי איך אמנות מרפאה אנשים, ראיתי שככל שאני מאמין לתהליך, מתמסר יותר לתהליך, נכנע לחלוטין להתרחשויות, כך האהבה שבי מתחזקת ומתעצמת. כך עוצמת האנרגיה גוברת וכוח הריפוי נוכח בעוצמה גדולה יותר. ה”כניעה” שלי לתהליך הייתה אפשרית כאשר אמרתי לעצמי “הרגע הנוכחי הזה הוא הרגע החשוב ביותר בחיי”, בטחתי בתהליך ובטחתי בעצמי, ידעתי שהציור שלי יראה לי משהו שלא ראיתי קודם מעולם, ידעתי שהעובדה שאני עושה את העבודה שלי מתוך אמונה חזקה תסייע לי להבין מי אני, ידעתי שמשהו טוב עומד להגיע. תשומת הלב שלי וההתבוננות הממוקדת בכל מה שסביבי ובעצמי במהלך התהליך חיזקה את הידיעה שאני במקום בטוח לחלוטין. כל התהליך היה תהליך מרפא ומועיל בדרך שרק מי שחווה את החוויה יוכל להבין באמת.
מילים הם שפה שניתן לתרגם לציור ואחר כך לתרגם את הציור לריקוד ושוב לתרגם את הריקוד לשירה ואחר כך לחזור ולבטא במילים את השירה. אבל שיר אינו מילים ומילים אינם ציור או ריקוד או אכילה, או מגע. לכל פעולה אמנותית יש שפה שנוגעת ברובד אחר במהות האדם. כל שפה נגעה בי בדרך ייחודית וברובד שונה. אני יכול לתרגם שפה אחת לשפה אחרת בדרך שרק אני חש באמצעות השפות השונות את האפשרויות השונות שאני מכיל. אבל לעולם איני יכול לבטא במילים ריקוד, וריקוד אינו יכול לעולם להביע את מה שציור או פיסול יכולים להביע. הבנתי שאני יכול לתאר במילים את התחושות שלי מהעבודה שעשיתי כאשר ציירתי את הציור, אבל זה לא יהיה לעולם כמו לצייר. מילים הם מילים וציור הוא ציור ולמרות שאני יכול לתרגם שפה אחת לשפה אחרת. אין תחליף להתנסות בכל השפות שהבריאה העניקה לנו. הילינג אפשרי דרך כל שפה אמנותית. מתוך העבודה בשפות אמנותיות שונות אני יכול לומר שכל שפה מרפאה בדרך שונה וייחודית. לכל שפה יש את המקום המיוחד בו היא יכולה לעשות מה ששפה אחרת אינה יכולה.
ריבוי בפעילות אמנותית על גווניה הרבים יאפשר נגיעה ברבדים שונים ורדומים, יעיר אותם ויאפשר להם לבטא את עצמם דרך האמנויות השונות לצורך ריפוי.
נטלי רוג’רס בספרה “The creative connection” אומרת: “כאשר מתרגלים אמנויות לצורך ריפוי עצמי או למטרות טיפוליות, אנחנו לא צריכים להיות מוטרדים מהמראה היפה של האמנויות, מהדקדוק ויכולת הכתיבה, או מההרמוניה המתקבלת מהשיר. אנו משתמשים באמנויות כדי לשחרר, כדי לבטא את עצמנו, ולהירגע. אנחנו יכולים לגעת בפנימיותנו דרך למידה של הסמלים והמסרים המטפוריים. האמנויות מדברות אלינו, אם רק נאפשר למסרים להגיע אלינו ” העצה של רוג’רס הנחתה אותי לאורך כל עבודתי. היה לי ברור שלא טיב הציור, איכות השירה שלי הם שיעשו עבורי את העבודה, אלא דווקא היכולת לבטא את עצמי ללא חשש איך אני נראה ומה התוצאה ה”אמנותית” המתקבלת היא שאפשרה את הביטוי האישי. לעיתים מצאתי את עצמי נוזל כולי מכל מקום אפשרי ודווקא שם היו כמה חברים בקבוצה שהתקרבו מאוד וביטאו את אהבתם בדרכים שונות כולל חיבוק קרוב.
“לבטוח בתהליך” זו עצה נפלאה שחזר עליה פרופ’ שון מקניף פעם אחר פעם. לו לא הייתי נותן אימון בתהליך, לא הייתי יכול להגיע לשלב האינטגרציה ולהבין את כל התהליך. היו רגעים בהם ריחפה השאלה “לאן הוא לוקח אותנו?” ושמעתי אותו אומר : “בריאות היא ללכת אחרי ההבטחה” המידע האנושי מכפיל את עצמו אחת לשנתיים, רק הדי אן איי מכיל הכול. רובו של המידע שאדם צובר במהלך חייו האישיים נמצא בתת מודע. לתהליכים עם אמנויות יש את היכולת לחשוף את המידע המצוי בתת מודע. המידע הזה רוצה לצאת. הוא לעיתים זועק “תנו לי לצאת”
תרפיות הוליסטיות המשלבות אמנויות והתנסויות באמנויות חושפות את מה שעומד מאחורי ההתנהגות. הן חושפות את הסיבה, ואת מה שעומד מאחורי המחשבה. האמנויות אינן עוסקות בסימפטום שהוא כידוע נראה כאן ועכשיו. ולכן העבודה באמנויות אינה מראה תמיד תוצאות שאפשר להעלות אותן אל המודע כאן ועכשיו. תת המודע הוא כמו צל, כמו הציור והריקוד, התנועה ויתר האמנויות. הן מוכנות להיחשף ולהתגלות אבל רק ממקום מחבואם. הן משחקות את המשחק שהחיים הבטיחו. תת המודע אינו מוכן לקחת את החיים ברצינות אבל הוא בהחלט מוכן לשחק ברצינות. תת המודע רוצה לשחק, הוא מתחבא מאחרי הציורים, הפסלים, הריקוד, התנועה הכתיבה והמחזה. הוא רוצה לשחק. ואם אתה כמטפל או מורה אוהב לשחק יתכן שכל מה שאתה צריך לדעת על המטופל שלך יהיה גלוי לעיניך דרך המשחק.
בקורס שילוב אמנויות, אחר, בו השתתפתי, שהנחה פרופ’ מיטשל, הוא אמר בפשטות “אנחנו הולכים לשחק ביחד”. זו הכותרת המדויקת ביותר ששמעתי מעודי הקשורה לבריאות הוליסטית. ואמנם גם בעיני טיפול דרך אמנויות הוא משחק. פרופ’ מיטשל אמר משפט נוסף שנחרת עמוק בתודעה שלי “מורה לא אומר מה לעשות ומה לא לעשות, מורה צריך להראות לך איך להיות מודע, המודעות תגיד לך מה עליך לעשות”
שלדון ב. קופ (1999, עמ’ 185) בספרו “אם תפגוש את הבודהה בדרך הרוג אותו” אומר: “באם הוא עולה רגל או נוסע המחפש שילמדו אותו את האמת (או משהו) התלמיד לומד רק שאין דבר שמישהו אחר יכול ללמד אותו. הוא לומד, אחרי שהוא מוכן לוותר על כך שילמדו אותו, שהוא כבר יודע איך לחיות, שזה כלול בסיפור שלו.
הכל הוא בדיוק מה שנראה שהוא! אין שם משמעויות נסתרות. לפני שהוא מגיע להארה, אדם קם בכל בוקר ועובד כל היום בשדותיו, חוזר הביתה לאכול ארוחת ערב, הולך למיטה,
עושה אהבה עם אשתו, ונרדם. אבל אחרי שהשיג הארה, אדם קם בכל בוקר ועובד כל היום בשדותיו, חוזר הביתה לאכול ארוחת ערב, הולך למיטה, עושה אהבה עם אשתו, ונרדם.
דרך הזן לראות את האמת היא מבעד לעיני היום – יום שלך. זה רק הפקפוק חסר הרגש בחיים כמו שהם שמסבך אדם בקשרים. אדם לא זקוק לתשובה כדי למצוא שלווה. הוא צריך רק להימנע, לחדול מהטלת הספק המיותרת, הריקנית. סוד ההארה הוא – כשאתה רעב, תאכל, וכשאתה עייף, תישן.
המאסטר של הזן מזהיר: “אם תפגוש את הבודהה בדרך, הרוג אותו!” אזהרה זו מצביעה על כך שכל משמעות שבאה מחוץ לעצמנו איננה אמיתית. כל אחד מאיתנו כבר השיג את דרגת הבודהה. עלינו רק לזהות זאת. פילוסופיה, דת, אהבת המולדת, כל אלה אלילים ריקים. המשמעות היחידה בחיינו היא זו שכל אחד מאיתנו מביא אליהם. הריגת הבודהה בדרך, פירושה להרוס את התקווה שכל דבר מחוץ לעצמנו יוכל להיות המאסטר שלנו.”
התהליך, כמו הגוף, הוא הדבר האישי ביותר שלי, והסובייקטיבי ביותר. הוא חכם וזוכר, הוא אינו משקר ואינו עושה מניפולציות. כאשר הוא כואב הוא כואב. הוא המשרת הנאמן ביותר שלי, הוא מתמיד ומתאמץ ועושה גם את העבודות השחורות וגם את כל העבודות העדינות עבורי, הוא נעים ומלטף ומענג. הוא יודע לעשות אהבה, הוא אמיתי בלי סיפורים. הוא הבית שלי והמקדש שלי. הוא לומד ויודע איך ללמוד. הוא המורה הטוב ביותר שלי. הוא המאסטר שלי, אין צורך לחפש בחוץ.
כותב המאמר: ד”ר דני לוסקי, יוצר ומפתח שיטת לוסקי.
