תפיסה פרדוקסלית של דינמיקה קבוצתית

תקציר התיאוריה של סמית וברג, 1987 מתוך: רוזנווסר נ. (1997), הנחיית קבוצות, מקראה, מרכז ציפורי, ירושלים, פרק 3.

הקבוצה, כמו האם יוצרת תחושה אמביוולנטית קונפליקטואלית חזקה של משיכה ופחד, לכן  היא זוכה להתייחסות מצד חבריה, הדומה ומופעלת באופן דומה להתייחסותו של תינוק אל אמו.

פרדוקס הזהות

הפרט רוצה להשתייך לקבוצה “טובה” כדי לקבל ממנה משאבים לעיצוב, לפיתוח ולשימור הזהות שלו, לכן הוא יחפש קבוצה שמאפשרת צמיחה של הפרטים בה באופן ההולם את צרכיהם, כלומר מינימום התפשרות על האינדיוודואליות. מאידך, קבוצה שעיקר עיסוקה הוא התאמה לצורכי הפרט מייצרת מרחק רב מדי בין הפרטים, ובכך הופכת ל”לא קבוצה”, לכן היא תחפש חברים “טובים”, כלומר, כאלה המעוניינים לקבל את האינטרסים של הקבוצה כאינטרסים אישיים.

פרדוקס החשיפה

כדי להתמקם בתוך הקבוצה על הפרט לדעת מה הן הציפיות של הקבוצה ממנו (נורמות), ואיך היא מגדירה את מטרותיה. מאידך, הקבוצה מצידה, כדי להגדיר את עצמה, נחוץ לה להכיר את החברים בה ואת הפוטנציאל הגלום בהם. לשם כך עליהם להיחשף בפניה. היחשפותו של הפרט, על חולשותיו ולבטיו כרוכה בסכנת אי-קבלה שלו ע”י הקבוצה. מאידך, הימנעות מחשיפה תפקיע מהקבוצה את האפשרות להכיר במאגר כוחותיה הפוטנציאלי ולהגדיר את עצמה.

פרדוקס האמון – לימודי הנחיית קבוצות

כדי שיתפתח בקבוצה אקלים של אמון, על החברים לבטוח בה, ועליה לבטוח בהם. מכיוון שאמון נרכש רק באמצעות אמון.

מקורו של חוסר האמון באינטראקציה ספציפית, עשוי להיות בחוסר יכולתו של הפרט הלא בוטח, לתת אמון, כדפוס, ועשוי להיות טמון בהתנהגויות לא אמינות שבעטיין אין לבטוח באובייקט המדובר. מכל מקום זהו עניין שיפוטי סובייקטיבי.

שבירת קשרים של חוסר אמון, דורשת משני הצדדים לעבור לרמת על, ולגלות בצוותא את הדרכים בהם חוסם הקשר ביניהם את בניית האמון. אז הם יעברו יחד אישור הדדי את מה שנחווה כשלילי. תהליך זה הוא הבסיס עליו נוצר האמון.

במערכות הפידבק, התרומה של הפידבק החיובי היא תחושת הבטחון בקבלה. התרומה של הפידבק השלילי הינה בפוטנציאל הלמידה והתיקון. מהאבחנה בין החיובי לשלילי נולדת היכולת לחשוב ולבחון. נוצר מצב פרדוקסלי, בו הפידבק השלילי הנחוץ כל כך לשם הצמיחה, הוא הכלי המקשה על נתינת האמון.

תהליכי הפידבק האינדיבידואלי והקולקטיבי מחוברים ביניהם בקשר מורכב. פידבק שלילי נחוץ לקבוצה כדי לצמוח, אך כשהוא מוצע לה על ידי אחד מחבריה הוא עלול להיתפס כפגיעה בנורמות הקבוצתיות. ניתן לראות בפרט המבקר כפוגע בנורמות או כנושא קול הקיים בקבוצה, כך שבעצם העובדה שהוא “עשה את התפקיד”, הוא סיפק קתרזיס לקבוצה, ואפשר לה, על ידי כך, להישאר ללא שינוי. במקרה כזה נוצר בקבוצה מילכוד בו הקבוצה עלולה לבחור לראות במתריע בוגד ולא להקשיב למסר שעשוי לשמש לה כמקור לצמיחה. בחירה כזו, שעל פניה נראית לקבוצה מחזקת אותה, על ידי הרחקת ה”בוגדים”, היא למעשה החלשת עוצמתה בשל הרחקת הפוטנציאל לבחון עצמה ולערוך שינוי כדי שתמשיך בצמיחה.

הן על הקבוצה, והן על הפרטים בה ללמוד לבטוח ולהעריך ועל ידי כך לבחון את מה שנראה כבלתי ראוי לאמון. זוהי משימה מבלבלת מאד מכיוון שמבחינה לוגית היא בלתי הגיונית, עד שנוצר מערך של אמון, שרק כשמגיעים אליו מפסיקה להיות סיבה לחוסר אמון. פה נוצר פרדוקס מחודש של מתן אמון במה שנחווה כחוסר אמון, וגילוי של תהליך האמון במקום של תוכן האמון מחזק את היחסים בקבוצה והופך אותם לבטוחים.

פרדוקס האינדיבידואליות

קבוצה מבוססת על האנרגיות המובאות אליה על ידי חבריה כפרטים אינדיבידואליים, אך היא מאויימת על ידי אותה אינדיווידואליות, אשר באופן אירוני מתפתחת רק כאשר חברים משקיעים עצמם באורח מלא בקבוצות אליהן הם משתייכים, השקעה שכשלעצמה נראית כמערערת על האינדיבידואליות. ניתן לומר כי האינדיבידואליות מתפתחת כאשר עובדים על ה”קבוצתיות”. הפגיעה של הפרט בקשרים עם הקבוצה הראשונית (המשפחה), מעלה את ההשתוקקות להיות אינדיבידואל, מלכתחילה. באמצעות הלמידה כיצד להתמודד עם הקבוצתיות, מתפוגגת חשיבות האינדיבידואציה, כך שבהתפוגגותה מוגשמת האינדיבידואציה. הפן הקבוצתי של פרדוקס האינדיבידואליות קשור לדרך בה מתחלקים חברים למחנות סביב הסוגיה, האם הקבוצה קיימת עבור חבריה או החברים קיימים עבור הקבוצה. הפרדוקס קיים בעובדה שהקבוצה זוכה לסולידריות כאשר האינדיבידואליות קונה לה לגיטימיות, והאינדיבידואליות מאומצת כאשר ראשוניות הקבוצה מקבלת אישור.

פרטים מצטרפים לקבוצה מתוך חיפוש אחר מה שהם יכולים להרוויח ממנה, שאין ביכולתם להרוויח לבדם. אולם אין הם יכולים לקבל דבר מהקבוצה, העסוקה באותה עת בשאלת הרווח שלה מחבריה. סיטואציה כזו מביאה את החברים הפוטנציאליים לבחון את החברים האחרים במסגרת של קבלה-נתינה מול הקבוצה. נוצר מצב בו הפרט עלול להסיק שלחברים האחרים חסרונות דומים, והם זקוקים לקבל מהקבוצה במינון רב, דבר שיגזול ממנו משאבים רבים מדי, ובכך יצא שכרו בהפסדו.

הקבוצה הופכת לבעלת כח חזק במיוחד כאשר האינדיבידואליות של חבריה באה לידי ביטוי. כפי שהקבוצה זקוקה לקונפורמיות ודומות לשם קיומה היא זקוקה גם לקטיעות ולהבדלים. גם הדמיון וגם ההבדלים מחזקים ומסכנים את הקבוצה בו זמנית.

באופן דומה, הן קווי הדמיון, והן ההבדלים, מאיימים ומחזקים בו זמנית גם את האינדיבידואליות, מכיוון שביטוי ההבדלים עלול להביא לניתוק אישי בעודו מספק חיבור על בסיס קווי הדמיון.

פרדוקס הסמכות – לימודי הנחיית קבוצות

סמכות ניתנת להגדרה ככוח לאשר. בעוד שהאישור צריך לבוא ממקומות רבים, חשוב במיוחד שהוא יבוא מאלו המושפעים ממנו ביותר.

פרדוקס הסמכות הוא שחברים חייבים להכפיף את האוטנומיה של עצמם אל הקבוצה, כדי שתהפוך חזקה דיה לייצג את האינטרס הקולקטיבי של החברים. קיימת סכנה, שבכך יקטינו חברי הקבוצה את כוחם עד כדי החלשת הקבוצה, שמקור כוחה הוא כוחם של הפרטים בה.

אחד השלבים הקריטיים בהתפתחות הקבוצה הוא יצירה של מערכת סמכות. התהליך הדינמי של מתן הסמכות הפנימית קשור לדינמיקה של העצמה, בו מפתח אדם כח באמצעות העצמת עצמו וזולתו. אולם, שימוש בכוח המצוי נמנע מכיוון שהוא נתפס כמסוכן, ומתוך פחד שאחרים יחוו אותו כמצרך יקר. בהתאם לכך, מתנגדים לנטילת כוח, בשל היותה גורמת לקבוצה ולחבריה לחוש

חסר ישע.

פרדוקס הרגרסיה

פרדוקס הרגרסיה טמון בהנחה כי לקבוצה נחוצה רגרסיה של חבריה כדי לצמוח, אבל רגרסיה של חברי הקבוצה תיתפש כרגרסיה של הקבוצה, ובכל לא תשרת את מטרתו של הפרט להשתייך אליה. כדי לאפשר צמיחה של הקבוצה, עליה לאפשר לפרטים תחושת בטחון כי הרגרסיה היא על תקן ‘עליה לצורך ירידה’. הנחיצות במצב הרגרסיבי טמונה בצורך של הקבוצה להחליט על אופן ההשתייכות של חבריה אליה. לשם כך, על הפרטים לקבל על עצמם את השינוי בדפוסי ההשתייכות שלהם, מה שעלול להחוות כעניין רגרסיבי, ולכן יעורר התנגדות. התנגדות זו מסייעת בידי הפרט להתמודד עם התביעה אך מקשה על הישות הקבוצתית להתלכד. לשם כך, על הקבוצה ללמוד להכיל את החרדות של הפרטים בה.

פרדוקס היצירתיות

פרדוקס היצירתיות נע בין הצורך להתחדש לצורך לשמר. הצורך להתחדש הוא המניע את תהליך ההשתנות של הקבוצה אל עבר עבודה אפקטיבית. הצורך לשמר מקנה לקבוצה ולפרטים בה בטחון במוכר. לכן, כדי לאפשר שינוי, דואגת הקבוצה לשמר את הקיים. תהליך זה, בשל מורכבותו, מופקד בידי מי מהפרטים, כאשר הכוחות היצירתיים מתפצלים, בשל מורכבות העניין לכאלה שנתפסים כיוצרניים, ולכאלה הנתפסים כהרסניים. אלה גם אלה הם תפקידים בקבוצה אך אלה זוכים להערכה והוקרה, ואלה לתיעוב ונידוי. הקבוצה תתקדם בעזרת ההכרה בכוחות מנוגדים אלה כמאזנים את התהליך.